דור חדש ומיואש: כשהמודלים הכלכליים והמציאות נפגשים

אחת הביקורות הנפוצות ביותר על תיאוריות כלכליות בכלל ועל תחזיות כלכליות בפרט היא שהן מנותקות מהמציאות, שכלכלנים משקיפים מלמעלה ומנסים להסביר את המציאות המורכבת באמצעות מודלים שלא קשורים לחיים עצמם.

אלא שבשבועות האחרונים נראה שהמודלים הכלכליים והמציאות של ההמונים נפגשים ואפילו תואמים זה לזה. בזמן שהכלכלנים חוזים האטה ברוב כלכלות העולם, בביירות, בסנטיאגו, בברצלונה, בהונג קונג, בלונדון ובבואנוס איירס - ההמון יצא לרחובות.

מפגינים בסנטיאגו בירת צ'ילה, השבוע. מדינה קטנה עם אי־שוויון גבוה ושירותים ציבוריים נשחקים צילום: גטי

לכאורה, ההפגנות האלו לא קשורות זו לזו, ולא כולן כלכליות במהותן. בבירת ארגנטינה יצא ההמון כדי להביע שאת נפש משיבתה הקרבה של ראשת הממשלה לשעבר כריסטינה קירשנר, ששמה נקשר בכמה מקרי שחיתות; בממלכה המאוחדת, המונים דורשים משאל עם חדש על הברקזיט וחוששים מההשלכות הכלכליות המרחיקות לכת של ההתנתקות מהאיחוד האירופי; בסנטיאגו, ההפגנות החלו בגלל העלאה בתעריף התחבורה הציבורית, אבל משקפות קשיים כלכליים עמוקים יותר. בברצלונה ובהונג קונג הרקע יותר פוליטי. המפגינים בהונג קונג חוששים מסין ורוצים עצמאות ממנה וגם הקטלאנים - המהווים כ־70% מכלכלת ספרד- דורשים עצמאות.

המכנה המשותף: פחד מעתיד שחור

המחאות האלו פרצו כולן בפרק זמן של כמה שבועות. אף שבמבט ראשון קשה למצוא מה מאחד אותן מעבר לטיימינג, בכל זאת נראה כי כל מחאה כזו מהווה מוזה לעוד מחאה, גם אם זו מתרחשת במקום אחר על כדור הארץ. ואם מתעכבים ובוחנים עוד קצת, בעצם קל מאוד להצביע על המכנה המשותף, אפילו מתבקש. בבסיס כל ההפגנות האלו עומדים ייאוש, חוסר תקווה ופחד מפני העתיד, בין אם ברמה הכלכלית או ברמת חירויות הפרט - שני מרכיבים חיוניים לחיים מאושרים במודל התרבותי המודרני־מערבי. חירות ללא כסף לא שווה הרבה וכסף בלי חירות שווה אפילו פחות. ומול המציאות המתגבשת הזו, שבה החלום על יציבות נשחק ומתרחק, ניצב דרג פוליטי חסר אונים במקרה הטוב, אדיש במקרה הסביר ומושחת במקרה הרע, שאינו מסוגל לספק תשובות או ליישם את הצעדים הנדרשים לשינוי המיוחל.

איזה עתיד רואה לעצמו צעיר מביירות או מסנטיאגו שלא נולד להורים הנכונים - ורובם המוחלט לא נולדו להורים עשירים ומקושרים? הוא רואה שסיכוייו להגיע לחינוך טוב ולשירותי בריאות טובים קלושים, שמצבו התעסוקתי יהיה שברירי ושגם אם ישיג עבודה, לא ברור אם יהיה מסוגל להתפרנס ממנה בכבוד, בטח לא לחסוך.

אם כל זה לא מספיק, צעירים ברחבי העולם רואים שהעולם הופך להיות מקום פחות בטוח, ששלל הבעיות החמורות הניצבות בפני האנושות לא מקבלות מענה רציני. איפה הפוליטיקאים, הם תוהים ונותרים ללא תשובה. זו הסיבה שתדמיתם של מנהיגים כל כך שחוקה. לא רק בישראל, כמעט בכל מקום בעולם. המיאוס מהדרג הפוליטי ניכר בפניו של כל מפגין ומפגין, ללא קשר למיקומו הגיאוגרפי.

בדרך לאותה תהום?

ועדיין, אם יש מקרה אחד שצריך לעניין ישראלים במיוחד, זה המקרה של צ'ילה. גל המחאה ששוטף את המדינה הקטנה הוביל את הנשיא הימני־שמרן סבסטיאן פיניירה להוציא את הצבא לרחובות ולהכריז על מצב חירום לאומי, שכולל עוצר החל משבע בערב. צ'ילה היא שיאנית האי־שוויון בקרב מדינות ה־OECD, עם מדד ג'יני אסטרונומי במונחים מערביים (46%).

האירוע הספציפי שחולל את גל ההפגנות הנוכחי הוא החלטת הנשיא פיניירה - שכבש את נשיאות צ'ילה זו פעם שנייה - להעלות את מחיר התחבורה הציבורית. פיניירה, שידוע באהדתו להפרטות, רוצה יותר שוק ופחות ממשלה. לכן, לא רק שחלוקת ההכנסות בצ'ילה היא הגרועה ביותר במערב, אלא שהשירותים הממשלתיים שאמורים לצמצם את האי־שוויון הולכים ונעלמים.

הנה כמה דוגמאות: חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה הלאומית לחינוך בצ'ילה היא הנמוכה במערב (63% לעומת 81% בישראל). חלקה של ההוצאה הציבורית מסך ההוצאה הלאומית לבריאות בצ'ילה היא הנמוכה במערב אחרי מקסיקו (58%, לעומת 64% בישראל וממוצע של 71% ב־OECD). פערי ההכנסות עצומים והשירותים הממשלתיים הולכים, נעלמים וקורסים - וזה רק מגדיל עוד יותר את הפערים.

פיניירה כבר הספיק לבטל את העלאת המחירים, אך השד יצא מזמן מהבקבוק. ההמונים כבר לא יסתפקו בביטול הגזרה החדשה. הצעירים הצ'ילאנים שיוצאים לרחובות מבינים היטב את מר גורלם, אם לא יתרחש שינוי דרמטי בסדר העדיפויות הלאומי. בהשוואה לצ'ילה, המצב בישראל מצוין. אבל הבעיות הן אותן בעיות, ואם לא נלמד מהטעויות שלהם, גם הגורל עלול להיות דומה.