"סיפור הפרברים" של ספילברג - רעיון גרוע או הברקת ההברקות?

האם זהו הרעיון הגרוע בעולם, או שמא הברקת ההברקות? בחודש שעבר התחילו צילומי הסרט "סיפור הפרברים" בבימויו של סטיבן ספילברג. הסרט מיועד לצאת לבתי הקולנוע ב־18 בדצמבר 2020, יום הולדתו ה־74 של הבמאי. חברת ההפקה של ספילברג פרסמה צילום ראשון המציג את שחקני הסרט, ובראשם אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים", "בייבי דרייבר") בתפקיד טוני, ורייצ'ל זגלר, אלמונית בת 17, בתפקיד מריה.

כדי להבין את עוצמת הרגשות הסותרים כלפי הידיעה הזאת, צריך לבסס שתי הנחות יסוד. הראשונה: "סיפור הפרברים" מ־1961 הוא אחד הסרטים המושלמים בכל הזמנים. ולא רק שאין סיבה לגעת בו וליצור לו רימייק אלא שזה ממש פשע. הסרט המקורי נהפך לתופעה עולמית, וזכה בעשרה פרסי אוסקר. רוברט ווייז, הבמאי, עבר אחרי הצלחת הסרט לבימוי הסרט הבא שלו, "צלילי המוזיקה", שגם זכה באוסקר והפך לסנסציה עולמית. הסרטים האלה לא זקוקים לתיקון או עדכון, הם מושלמים. אז למה לעזאזל לעשות רימייק?

סטיבן ספילברג צילום: איי פי

הנחת יסוד שנייה: סטיבן ספילברג הוא במאי הקולנוע האמריקאי החשוב של דורנו, ומבחינתי במאי הקולנוע הטוב בעולם. אבל הוא לא מעולם לא עשה רימייק ומעולם לא ביים מיוזיקל, אז פתאום הוא משנה את הרגליו ומעז לגעת ביצירת מופת?

הנוכחות של ספילברג על הסט מחייבת לעצור ולחשוב רגע. אם בשגרה אנחנו נוטים לפטור רימייקים כניסיון תאגידי לעשות עוד כסף ממותגים קיימים, הרי שהעובדה שזה סרט של ספילברג גורמת לנו להאמין שזה פרויקט נטול ציניות, ושספילברג השקיע את השנתיים האחרונים בחייו, עד תחילת הצילומים, בסרט שהוא כנראה יקר ללבו.

"סיפור הפרברים" התחיל כמיוזיקל בברודוויי ב־1957, בבימויו של ריצ'רד רובינס, שגם היה חתום על הכוריאוגרפיה. השלד העלילתי מתבסס על “רומיאו ויוליה” של שייקספיר המועבר לניו יורק של שנות ה־50. קטעי הקרבות בין הכנופיות נהפכו לקטעי ריקוד, והעלילה הרומנטית הולידה כמה מהשירים היפים ביותר בתולדות ברודוויי, ובראשם "אי שם" ו"אמריקה". את המחזה כתב ארתור לורנץ ועל המוזיקה הבלתי נשכחת חתום לנארד ברנסטין. סטיבן סונדהיים, אז תמלילן בתחילת דרכו, כתב את מלות השירים. סונדהיים, האחרון מהצוות המקורי של ההצגה שעדיין חי, הגיע לבקר בשבוע שעבר על הסט של ספילברג.

"סיפור הפרברים" צילום: 20TH CENTURY FOX

כבר מקריאת התקציר די ברור מה משך את ספילברג להיזכר בסיפור ההוא: המלחמות של כנופיות לבנות במהגרים לטינים ופורטוריקאים הם סיפור עכשווי באמריקה של טראמפ.

בסרט המקורי גילמה את מריה נטלי ווד, שלא היתה פורטוריקאית אלא ממוצא אוקראיני שאופרה בצבע עור חום. היום אי אפשר לעשות סרט נגד גזענות אבל ללהק אותו באופן גזעני שמדיר מהצוות שחקנים לטינים ופורטוריקאים. לכן, הסיפור הגדול בינתיים בהפקה המחודשת הוא בחירתה של רייצ'ל זגלר בת ה־17 לתפקיד מריה. היא אמנם לא שיחקה בסרט לפני כן, אבל היא יודעת לשיר ואמא שלה היגרה לאמריקה מקולומביה.

אז כן, ספילברג נוגע באוצר קולנועי וזה על פניו רעיון מבעית. אבל הוא כנראה מגייס את התותחים הכבדים כדי להילחם בגזענות, וכדי לספר שכלום לא השתנה באמריקה ב־60 השנים האחרונות.