הסרט "יסטרדיי": הטמבל על הגבעה חוזר

כל מי שראה את הטריילר של "יסטרדיי" לא היה יכול שלא להישבות בקסמו של אחד הרעיונות המבריקים והמשעשעים שהוצעו כנקודת מוצא לסרט: מה היה קורה אילו תופעה קוסמית על־טבעית היתה גורמת לכל האנושות לשכוח שהביטלס היו קיימים? ומה היה קורה אם מוזיקאי כושל היה היחיד בעולם שזוכר אותם ואת שיריהם, ואז מבצע אותם לתדהמת העולם כולו? זה מה שקורה בסרט שכתב ריצ'רד קרטיס, אחד התסריטאים הגדולים של דורנו ("נוטינג היל", "ארבע חתונות ולוויה אחת").

הבמאי דני בויל. צבעוניות טריפית ומסחררת צילום: גטי אימג'ס

המקוריות של הסרט ממשיכה בשיתוף הפעולה הלא־צפוי בין קרטיס ובין הבמאי דני בויל ("טריינספוטינג", "127 שעות", "נער החידות ממומבאי"), שעוסק בדרך כלל בסבל, הרס ומצוקה, ולא בפנטזיות קומיות רומנטיות מצופות סוכר. החיבור בין השניים מעניק לשניהם יצירה יוצאת דופן בפילמוגרפיה שלהם: בויל מזריק לתסריט של קרטיס אנרגיה שלא היתה קיימת באף אחד מהסרטים הקודמים שכתב, כמו גם את הצבעוניות הניאונית שמאפיינת את סרטיו הטריפיים והמסחררים.

הימש פאטל כאדם היחיד שזוכר את הביטלס. שחקן שאין לו את זה מגלם זמר שאין לו את זה צילום: kkt

החיבור הזה מתגלה כמעולה, בגלל המוזיקה. הפסקולים בסרטים של בויל וקרטיס תמיד מצוינים, ולכן רק הגיוני שהשניים ישתפו פעולה בסרט שעוסק באהבה העולמית לביטלס (ומארח את אד שירן לתפקיד משנה משמעותי ומשעשע). ואכן, גם ב"יסטרדיי" ישנה אהבה עצומה ומידבקת למוזיקה. הסרט יוצא מתוך אקסיומה נטולת אפולוגטיקה שהביטלס היו הדבר הכי חשוב במאה ה־20, לא רק למוזיקה אלא לאנושות בכלל - ושעולם נטול ביטלס הוא עולם פגום וחיוור. אם אתם לא מאמצים את הטענה הזאת, אין לכם מה לחפש בסרט.

הביטלס צילום: AP

השאלה האמיתית היא אם קרטיס ובויל מצליחים לפתח את הסרט אל מעבר לרעיון האחד והמצוין הזה, שהיה יכול להחזיק גם מערכון, ולא סרט באורך מלא. התשובה הנהדרת היא כן. כי קרטיס, באמת תסריטאי מעולה, לוקח את השאלה הזו, מפרק אותה לגורמיה, בוחן את מרכיביה וממשיך איתם הלאה כשהוא מסבך את נקודת המוצא ממערכה למערכה. הסיבה להפסקת החשמל שגורמת לאמנזיה העולמית לא נשאלת ולא נחקרת, תופעת טבע שממילא אף אחד לא יודע שהיא קרתה - כי אף אחד, חוץ מהגיבור שלנו, לא זוכר אותה. אבל בהדרגה הוא מגלה שלא רק הביטלס נשכחו, אלא גם קוקה קולה וסיגריות; כלומר, זו אמנזיה רב־מערכתית, אבל עבור הגיבור רק היעלמותם של הביטלס היא קריטית.

השאלה הבאה: נאמר ואתם מגלים שרק אתם זוכרים את הביטלס, ושכל הרפרטואר שלהם זמין אך ורק לכם לשימושכם החופשי - אין דיסקים ותקליטים שלהם, אין להם זכר בגוגל, יו־טיוב או ספוטיפיי, המוח שלכם הוא הארכיון היחיד שלהם - כמה מהשירים שלהם תזכרו בעל פה? כמה שירים שלהם תצילו? ומה אם תגלו שיש עוד מישהו בעולם שכמוכם עדיין זוכר אותם? ומה היה קורה אם הביטלס היו צצים כיום, בעולם של רשתות חברתיות וחברות תקליטים ציניות שמתעניינות במיתוג יותר מאשר בתוכן? ויש את הנקודה החשובה מכל: אם יש מציאות אלטרנטיבית שבה הביטלס מעולם לא היו קיימים, זה בטח אומר משהו על השינוי שחל בביוגרפיה של חברי הלהקה. וזה מוביל את קרטיס ואת הגיבור שלו לסצינה נהדרת בסוף המערכה השנייה, שיהיה ספוילרי מדי לספר עליה.

ב"יסטרדיי" יש כתיבה וביצוע כמעט מושלמים, אבל אין את שני הדברים שהופכים סרט ללהיט: כריזמה וכימיה. קרטיס הוא תסריטאי ענק, אבל יש לו טעם נורא בליהוק: הוא התנגד לליהוקו של יו גרנט גם ל"ארבע חתונות" וגם ל"נוטינג היל" - בסרט הראשון, שבו גרנט עוד היה יחסית אלמוני, הוא חשב שהוא יפה מדי לדמות; בסרט השני הוא חשב שגרנט מפורסם מדי עבור התפקיד, שלדעתו דרש שחקן אלמוני לגמרי. גרנט, כידוע, היה הסיבה לכך שהסרטים האלה כל כך הצליחו בכל העולם.

החלום של קרטיס הוא שהאנשים הכי פשוטים יגלמו את התפקידים הראשיים בסרטיו. זו גם השאלה העיקרית שהוא שואל בסרט: מה הפך את הביטלס לביטלס? מה הופך סתם זמר לכוכב רוק? האם אלה רק השירים המצוינים, או שצריך דבר מה נוסף, איזו כריזמה או אקס־פקטור? כדי לשאול את השאלה הזאת, קרטיס ובויל בחרו בשחקן שאינו כוכב ושאין לו את "זה": הימש פאטל ("איסטאנדרס"). הליהוק הזה, שאפשר להצדיק אותו פילוסופית, הרסני לסרט.

לצדו של פאטל לוהקה לילי ג'יימס ("סינדרלה", "שעה אפלה"), הכוכבת העולה של הקולנוע הבריטי. עלילת המשנה הרומנטית בין השניים נשמעת כמו "נוטינג היל" הפוך: מה אם מורת בית ספר יסודי תגלה שהיא מאוהבת בכוכב הרוק הכי גדול בעולם? אבל היעדר הכימיה בין פאטל וג'יימס גורם לזה שקו העלילה הרומנטי - שהיה תמיד הדבר החשוב בסרטיו של קרטיס - נדחק הצידה, והוא גם זה שהכי פחות עובד. אם זו קומדיה רומנטית, היא על האהבה שבין גבר ובין מוזיקה, ולא בין גבר לאשה. אבל במקרה של "יסטרדיי", זה די והותר.