המפיק האגדי ארתור כהן: "הקאט האחרון הוא שלי"
כהן, שבאמתחתו שישה אוסקרים, מסביר למה עבד עשרים שנה על "החיוך האטרוסקי", שעולה בשבוע הבא, ולמה מעדיף במאי צעיר על טרנטינו
בביתו של ארתור כהן בבזל מונחים שישה פסלי אוסקר על סרטים שהוא הפיק - החל בפסלון שקיבל על הסרט הראשון שלו "נהר ללא שם" הדוקומנטרי מ־1961. מאז ועד שנת 2000 הוא חתום כמפיק על שלושה סרטים שזכו באוסקר בקטגוריית הסרט הזר (בהם "שחור לבן בצבעים") ועל עוד שלושה סרטים שזכו באוסקר לסרט התיעודי (בהם "יום אחד בספטמבר" על הטבח באולימפיאדת מינכן) - לפחות אוסקר אחד בכל עשור. בשנות השבעים אף הסתובבה בהוליווד הסברה המרירה שאם אתה מועמד לאוסקר נגד כהן, תתכונן להפסיד.
בשבוע הבא יעלה בארץ סרטו החדש, "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב־המכר של חוסה לואיס סמפרדו. הסרט דובר האנגלית העביר את העלילה ממילאנו לסן פרנסיסקו, ובמרכזו רורי, גבר מיושן ונרגן בן 74 בגילומו של בריאן קוקס. הוא גר כל חייו בכפר קטן בסקוטלנד, עד נאלץ לעזוב אותו ולעבור לגור עם בנו ומשפחתו, אחרי שנים של נתק ביניהם, לעיר הקליפורנית. "תודה שחיבבתם את הדינוזאור הזה שאני מגלם", אמר השבוע קוקס לקהל בסינמטק תל אביב שהגיע להקרנת הבכורה.
כהן הוא יהודי דתי וצאצא למשפחה שיש לה חיבור הדוק למפעל הציוני. אבל אף שעד כה לא היה לו שום קשר לתעשיית הקולנוע המקומי, ל"החיוך האטרוסקי" ליהק כבמאים את הזוג עודד בן נון ומיכל ברזיס, שסרטם הקצר "איה" היה מועמד לאוסקר לפני ארבע שנים. את הפסקול הלחין עבורו חיים פרנק אילפמן ("מי מפחד מהזאב הרע").
הקשר הכי קרוב שהיה לו לקולנוע הישראלי עד עכשיו היה כשהביס אותו בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר: "הגן של פינצי קונטיני" (שעשה עם הבמאי האגדי ויטוריו דה סיקה) ניצח את "השוטר אזולאי" של אפרים קישון ב־1972, ו"מהלכים מסוכנים" גבר על "מאחורי הסורגים" ב־1985. "זה היה מוזר בשבילי להתחרות נגד סרטים ישראלים, לא כל שכן נגד סרט של אפרים קישון, יוצר שכל כך הערכתי", מספר כהן ל"כלכליסט". "אני זוכר שבשבת היה מפגש שארגנה האקדמיה. אני שומר שבת ולכן הלכתי לשם ברגל שלוש שעות מהמלון שלי בבוורלי הילס. בדרך אפרים חלף על פניי במונית והציע לי טרמפ, ואני סירבתי בנימוס. כשזכיתי הוא אמר: היהודי הגלותי ניצח את הישראלי. כמה שנים לאחר מכן אפרים עבר לגור באפנצל שבמזרח שוויץ והפכנו חברים קרובים".
ולמרות כל זאת, כהן מודה שמעולם לא התעניין במיוחד בקולנוע הישראלי. המצב הזה משתנה עכשיו בזכות ילדיו עמנואל ונורית: "הודות לילדים שלי, שלמדו קולנוע בבית ספר 'מעלה' בירושלים ועובדים עכשיו על סרטם הארוך הראשון, נהייתי מודע לכמות הכישרון שיש בישראל, כמות מרשימה למדינה כל כך קטנה". כהן גם תרם הקרנה של "החיוך האטרוסקי" לטובת גיוס כספים להקמת קרן תמיכה בסרטים של בוגרי "במעלה".
כהן עובד על הסרט הזה כבר 20 שנה. "כשקראתי את 'החיוך האטרוסקי' ב־1998 מיד קניתי את זכויות העיבוד לספר. לאורך השנים הזמנתי 12 גרסאות לתסריטים על בסיסו, אבל אף אחד מהם לא היה מספק מבחינתי. הייתי צריך לטוס לברצלונה בכל כמה שנים כדי להאריך את
תוקף זכויות ההסרטה. לבסוף, אחרי 18 שנים, סוף סוף היה לי תסריט שיכולתי להזדהות איתו".
"אנחנו צורפנו לפרויקט אחרי הרבה שנים שבהם החזיק בזכויות לספר", מספר בן נון. "ארתור הוא סוג של תופעת טבע, מפיק מדור אחר. הוא מקפיד ומתעקש שבסרטיו לא יהיו אפקטים, סקס ואלימות, הוא דוגל בצילום בלוקיישן האמיתי, ובסרטים שלו הבחירות המרכזיות עוברות דרך המפיק, שצריך באופן אישי להתחבר אליהן".
על הטענה שהוא מעורב כל כך אומר כהן: "אני מפתח את התסריט זמן רב, לפעמים שנים, עד שהוא מקובל עליי, ואז אני מארגן את המימון, בוחר את צוות היוצרים והשחקנים. במהלך הצילומים אני נוכח על הסט בכל יום. והכי חשוב: יש לי זכות הקאט הסופי בחדר העריכה. וזה לא תמיד קל עבור הבמאים שעבדתי איתם. באופן כללי אני מעדיף לעבוד עם יוצרים צעירים, שעדיין יסכימו לעצות שלי, מה שבמאים כמו סקורסזי או טרנטינו עשויים לסרב לו".