דרוש: סטארט-אפ ישראלי חדש ושמו חינוך

מדינת ישראל משקיעה כ-20% מתקציבה הבסיסי בחינוך, ובכלל זה ההשכלה הגבוהה. השקעה זו שנייה רק לתחום הביטחון, העומד על כ-24.5% מתקציב המדינה, ובכלל זה כל מה שקרוי ביטחון פנים וסדר ציבורי. לעומת זאת, ההשקעה בענפי המשק - תעשייה, חקלאות, תיירות, תקשורת, כלכלה וכדומה - עומדת על פחות מ-2%. לכאורה, התקציב משדר את המסר הבא: מדינת ישראל שמה את החינוך בראש מעייניה, ומשקיעה בו בהתאם. בפועל, הישגי התלמידים בישראל הם מהנמוכים במדינות המפותחות, רמת הפערים בין תלמידים במדינה היא מהגבוהות בקרב המדינות מתפתחות, שיעור הנכשלים בישראל גבוה פי שניים מהשיעור החציוני הבינלאומי - ובמילים פשוטות, המערכת הממשלתית-אזרחית המתוקצבת ביותר במדינה, נכשלת בתפקידה כישלון חרוץ. סיבות ותירוצים למצב זה יש למכביר, אבל בשורה התחתונה, לו היה מדובר במפעל, כבר מזמן היינו דורשים ממנו לסגור את שעריו.

מהצד השני, למרות ההשקעה הממשלתית הנמוכה להחריד בכלל ענפי המשק, בישראל יש את מספר עובדי ההייטק הגדול בעולם ביחס לאוכלוסייה, אקזיטים שמתחרים באיכות ובכמות רק עם ארה"ב, והישגים מרשימים במדדי חדשנות, יזמות ויצירתיות בינלאומיים. אלה הובילו ליצירת המותג המוכר "אומת הסטארט-אפ", מותג שנוצר לפני כעשור (2009) והמנסה לתאר כיצד ישראל, מדינה צעירה, קטנה, דלת משאבים והנמצאת במאבק קיומי מתמיד, הצליחה להגיע לשגשוג כלכלי שהוביל לכך שבמועד יצירת המותג, מספר החברות הישראליות שנסחרו בנאסד"ק היה גבוה באופן משמעותי מזה של כל מדינה זרה אחרת. גם לתופעה זו קיימים הסברים שונים, אך הליבה שלהם זהה: הנכס המשמעותי ביותר שיש למדינת ישראל הוא ההון האנושי שלה. לאור הנתונים לעיל, ברור שכל זה קורה למרות מערכת החינוך הישראלית, לא בזכותה.

אלא שלא לעולם חוסן. כבר ב-2016 הזהירה הרשות לחדשנות כי המחסור בכוח אדם מקצועי ויצירתי מהווה חסם משמעותי ליכולתן של חברות ההייטק והסטארט-אפ הישראליות להמשיך ולצמוח, ומדדים גלובליים מובילים מראים כי ישראל נחלשת כמובילת חדשנות בזירה הבינלאומית יחסית למדינות אחרות. שני נתונים מדאיגים נוספים הם הירידה המשמעותית במספר לומדי המדעים באקדמיה בעשור האחרון, וחמור מכך - סגירת מסלולי הכשרת מורים למדעים בכמה מכללות עקב הירידה הדרסטית במספר הבוחרים ללמוד את מקצוע הוראת המדעים. ההשלכות של מצב זה יורגשו לא רק בהישגי המדע והטכנולוגיה, אלא ברמה הכללית של ההון האנושי של מדינת ישראל בעתיד הנראה לעין.

אם מערכת החינוך הייתה מפעל - מזמן היינו סוגרים אותה צילום: אורן אגמון

בין הישגיה המדשדשים של מערכת החינוך הישראלית לבין הישגי היזמות והחדשנות של ישראל, פעורה תהום. מכיוון שכסף אינו הבעיה של מערכת החינוך, הבעיה היא מבנית ומקצועית. במילים פשוטות, את הפער הזה צריך לצמצם באמצעות חשיבה מהפכנית ושאפתנית, מהסוג הסטארט-אפיסטי, שתמקד את הכסף שכבר מושקע בשלושה ערוצים משולבים ומשלימים.

המוקד ראשון הוא המורים. חינוך הוא מקצוע, לא תחביב או בייביסיטר. כל עוד המערכת מאפשרת לכל דכפין "להעביר שיעורים", בין אם הוא מבין משהו בתחום שעליו ללמד או עבר הכשרה כלשהי ובין אם לא, לא ישתנה דבר. לא צריך לשפר את מעמד המורה, צריך להגדיר וליצור אותו מחדש כמקצוע נחשק ויוקרתי. מגיע לנו ולילדינו לדרוש את "הטובים להוראה", אנשי מקצוע שהתקבלו לאחר תהליכי מיון וסינון קפדניים, שהוכשרו ברמה גבוהה ובאמצעות קריטריונים ברורים של מקצוענות ומצוינות. תנאי העבודה - הפיזיים והכלכליים כאחד - חייבים להיות בהתאם.

מורה (ארכיון). המערכת זקוקה לטובים ביותר צילום: שאטרסטוק

המוקד שני הוא בתכנים. המדע והטכנולוגיה הם הבסיס לצמיחת התעשייה, הכלכלה, החקלאות, התחבורה, התקשורת - ולמעשה, של כל תחומי החיים שלנו. הם הכוח המניע של כל חברה מתקדמת, המבקשת להמשיך ולהיות חברה יזמית, חדשנית, צודקת ומובילה. ללא הבנה בסיסית במדע וטכנולוגיה, תהליכי קבלת החלטות ופתרון בעיות של כל אחד מאתנו מתבססים על אינטואיציה במקרה הטוב, ושרלטנות במקרה הרע. כל עוד ניתן "לצלוח" את מערכת החינוך מבלי לדעת דבר משמעותי על העולם שבו אנו חיים ויחסי הגומלין שלנו איתו, הפערים בחברה הישראלית ילכו ויחריפו - ואתם התסכול. חינוך מדעי-טכנולוגי לכל חייב לעמוד במרכז המערכת.

המוקד השלישי הוא התהליכים. החינוך המדעי-טכנולוגי אינו יכול להסתפק ברכישת מושגים ומתודולוגיות, אינו יכול להיות מנותק מחיי היומיום וגם אינו יכול לעסוק בהסללה מקצועית גרידא, מתקדמת ככל שתהיה. עליו לעסוק באתגרים שאנו ניצבים בפניהם כחברה, לחבר אותם ישירות למדע ולטכנולוגיה העומדים בבסיסם, לבחון דרכי התמודדות ופתרונות אפשריים ולא להירתע מדיון במשמעויות היומיומיות שיש להם על כל אחד מאתנו. החינוך מדעי-טכנולוגי כולו חייב להיות בנוי על תהליכי למידה סקרניים, פעילים וגמישים, שאינם חוששים להטיל ספק, להתמודד עם אי ודאות, להיכשל ולהצליח כאחד, והיודעים לעבוד בשיתופי פעולה חדשניים וברי קיימא.

לקראת סיומו של העשור השני במאה העשרים ואחת, מערכת החינוך הישראלית לא זקוקה לעוד כסף או עוד רפורמות. היא זקוקה להמצאה מחדש.

ד"ר ליאת בן דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע