מצג השווא של ההשקעה בחינוך

משתתפי כנס פתיחת שנת הלימודים שערך אתמול (ב') ארגון מנהלי מחלקות החינוך לא הפסיקו לציין את התקציבים הנוספים שהביא שר החינוך נפתלי בנט. יו"ר מרכז המועצות האזוריות עמיר ריטוב אמר ש"שר החינוך הגשים לנו הרבה מאוד חלומות". גם השר עצמו לא שכח לפרט את רשימת ההישגים שהביא בזכות הזרמת משאבים, ובהם הוספת 5,700 סייעות לגנים במסגרת רפורמת הסייעת השנייה והורדת מספר התלמידים בכיתות א'־ג' ל־27 בממוצע במסגרת "רפורמת הסרדינים".

אבל אתמול גם פורסמה ההודעה השנתית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על ההוצאה הלאומית לחינוך, שזו בעצם דרכה של הלשכה לציין את שנת הלימודים המתקרבת. מההודעה עולה שאחרי כל התוספות, ההוצאה הלאומית לחינוך היוותה בשנה שעברה 8.1% מהתוצר המקומי הגולמי. לפני 15 שנה, ב־2002, ההוצאה הלאומית לחינוך היוותה 8.5% מהתמ"ג. משמעות הדבר היא שהחלק של החינוך בתמ"ג ירד ב־0.4%.

ולא שאין גם נתונים חיוביים בהודעה. ההוצאה הלאומית לחינוך הסתכמה ב־2017 ב־103 מיליארד שקל. זאת היתה עלייה של 4.7% לעומת 2016, בהמשך לעלייה של 4.9% ב־2015. בשנה האחרונה אפילו נרשמה עלייה בחלקו של החינוך בתמ"ג, מ־7.8% ל־8.1%. אלא שהנתונים האלה משקפים רק חלק מהתמונה, שכן בהוצאה הלאומית לחינוך לנפש חלו עליות קטנות משמעותית, כמו ב־2015 וב־2016. הסיבה לכך שההוצאה הלאומית לחינוך לנפש עולה בקצב נמוך בהרבה מזה של ההוצאה הלאומית לחינוך היא הריבוי הטבעי הגבוה בישראל, שבה שיעור הפריון לאשה עומד על כ־3.1 ילדים. התוצאה היא שכ־40% ממה שמוצג כעלייה בתקציב החינוך מופנים לריבוי הטבעי.

העלייה בהכנסות המדינה בשנים האחרונות אפשרה לשרים רבים ובהם בנט להגדיל משמעותית את תקציבי המשרדים שלהם. זה חשוב וראוי. ב־2019 תקציב החינוך אף צפוי לגדול ב־2.5 מיליארד ל־60 מיליארד שקל.

אלא שספק אם יש נתון שמשקף לאורך זמן את סדרי העדיפויות הלאומיים והממשלתיים כמו ההוצאה הלאומית לחינוך כשיעור מהתמ"ג. העובדות הן שלפני 15 שנה עמדה ההוצאה הלאומית על 8.5% ומאז דשדשה רוב הזמן בין 7% ל־8%. לזכות בנט יאמר שהשנה חצתה את מחסום ה־8%.

שר החינוך נפתלי בנט. ההוצאה הלאומית לחינוך ב־2017 היתה 8.1% מהתמ"ג צילום: יואב דודקביץ

זה רק נראה גבוה

גם בהשוואה בינלאומית ההוצאה לחינוך של ישראל נראית גבוהה אבל מתבררת כנמוכה. ההוצאה הלאומית למוסדות חינוך (הנתון שמשווה ה־OECD) עמדה ב־2014 על 6.6% מהתמ"ג, כמו בפינלנד ורק מעט פחות מבשבדיה ובארה"ב. היא גם גבוהה משמעותית מהממוצע ב־OECD, שעומד על 5.8%.

אלא שבגלל הריבוי הטבעי הגבוה, ההוצאה הלאומית לתלמיד נמוכה דרמטית מאשר ממוצע ה־OECD בכל דרגי החינוך. בחינוך הקדם־יסודי היא נמוכה ב־50% מממוצע המדינות המפותחות ובחינוך הגבוה נמוכה ב־20%.

כלומר מדובר בשני מצגי שווא. באחד ישראל מציגה עצמה כמי שמגדילה כל הזמן את ההשקעה בחינוך, אבל יחסית לתמ"ג שלה דווקא היתה ירידה. בשני נראה כאילו ההוצאה לחינוך בישראל גדולה ומספיקה, אבל בחישוב לתלמיד היא משקיעה מעט מדי.

מוכרת הטענה שיש מספיק כסף לחינוך אבל הוא הולך לאיבוד במנגנונים המסורבלים והכפולים של משרד החינוך והרשויות המקומיות. אף אחד מתומכי ומתנגדי הטענה הזו לא הציע עדיין, ככל הידוע, דרך מעשית לקצץ את המנגנון הזה, הנהנה מקביעות ומוועדים חזקים. כך שמי שירצה שהחינוך ישתפר ושמעמדו בסדר העדיפויות הלאומי ישתפר, כנראה יצטרך להשקיע יותר.

עוד נתון בעייתי בהודעת הלמ"ס הוא ש־22.5% מההוצאה הלאומית לחינוך, שהם 23 מיליארד שקל, הם הוצאה פרטית. בעתירה שהגישה במאי האחרון הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך של הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה לבג"ץ נטען שתשלומי ההורים לבדם עלו בשבע השנים האחרונות מ־1.3 מיליארד שקל ל־4.6 מיליארד שקל ‑ פי 3.5. לטענת העותרים, השינוי הדרמטי במדיניות תקצוב החינוך נעשה בחוסר סמכות ובצורה לא חוקית באמצעות חוזרי מנכ"ל ולא באמצעות חקיקה כנדרש.

מדובר בתשלום עבור תוכנית לימודים נוספת שיכול, לפי העותרים, להגיע ל־3,800 שקל בשנה, בתשלום עבור מחשבים אישיים או טאבלטים בסכום של 700 שקל ובתשלום עבור רכישת שירותים מרצון ב־450 שקל. כלומר ביחד מדובר בכ־5,000 שקל. בנוסף לתשלומים אלה יכולים בתי ספר ייחודיים לקבל אישורים חריגים לגבייה של קרוב ל־10,000 שקל בשנה.

הבעיה עם תשלומי העתק האלה היא לא רק שהם הופכים את חוק חינוך חובה לבדיחה. הבעיה היא שיש אנשים שיכולים להרשות לעצמם להשקיע בחינוך של הילדים שלהם ויש אנשים שלא יכולים, או יכולים להשקיע הרבה פחות. כלומר, המשמעות של הוצאה פרטית כל כך גדולה לחינוך היא פגיעה קשה בשוויון ההזדמנויות. כשהמדינה משאירה לאחריות ההורים חלקים כה גדולים של ההוצאה הלאומית לחינוך, היא בעצם מבטיחה שהפערים הסוציו־אקונומיים של היום לא רק יונצחו ויעברו לדור הבא אלא כנראה גם יגדלו.