אירופה לא חייבת ללכת בעקבות ארה"ב

מכר משכיל שלי ממילאנו שאל אותי לא מזמן את השאלה הבאה: "אם משקיע זר, נגיד מארה"ב, רוצה להשקיע סכום מכובד בכלכלה האיטלקית, מה היית מייעץ לו?". עניתי לו שאף שיש הזדמנויות רבות להשקיע בחברות ובמגזרים שונים, סביבת ההשקעות הכללית היא מורכבת. לכן הייתי ממליץ להשקיע עם שותף מקומי מנוסה, שיידע כיצד לנווט בסבכי המערכת ולזהות סיכונים שלא בהכרח נראים לעין.

העצה הזו תקפה כמובן למדינות רבות אחרות, בהן סין, הודו וברזיל, אך הרלבנטיות שלה לגוש היורו נובעת מכך שהוא הולך ומתחלק לשני אזורים כלכליים עם קצב צמיחה שונה. ההשלכות הפוליטיות האפשריות של המגמה הזו מעצימות את החששות של המשקיעים.

אופטימיות לא מבוססת

בפגישה שנערכה לאחרונה עם משקיעים מובילים, שאל אחד המארגנים את המשתתפים אם הם חושבים שהיורו ישרוד עוד חמש שנים מהיום. רק אדם אחד מתוך 200 הנוכחים חשב שהוא לא ישרוד. בהתחשב במצב הכלכלי הנוכחי של אירופה, מדובר בהערכה מפתיעה למדי של הסיכונים.

בשלב זה התמ"ג הריאלי של איטליה (המותאם לאינפלציה) הוא ברמה הדומה לזו שהיתה ב־2001. מצבה של ספרד מעט יותר טוב, אך התמ"ג הריאלי שלה נותר היכן שהיה ב־2008, מעט לפני פרוץ המשבר הפיננסי. מדינות דרום אירופה, בהן צרפת, חוו התאוששות אטית במיוחד וסובלות משיעור אבטלה שלא יורד מ־10%. בקרב בני פחות מ־30 האבטלה אף גבוהה יותר.

דולנד טראמפ ותרזה מיי צילום: רויטרס

במקביל, החובות הממשלתיים מטפסים מעל לרמה של 100% ביחס לתמ"ג (באיטליה, למשל, החוב מגיע כבר ל־135% ביחס לתמ"ג) בשעה שהאינפלציה והצמיחה הריאלית נותרו נמוכות. החובות הללו מגבילים את היכולת של הממשלות לנקוט מדיניות תקציבית שתעודד צמיחה יציבה.

רמת התחרותיות של ענפי היצוא של הכלכלות האירופיות משתנה ממדינה למדינה, בהתבסס על הפערים שהתגלעו לאחר השקת המטבע המשותף. אף שההיחלשות של היורו בזמן האחרון תגשר על חלק מהפערים הללו, הם לא ייעלמו לגמרי. העודף המסחרי של גרמניה יישאר גבוה, ואילו במדינות שבהן היחס בין עלות יחידת העבודה לפריון הוא גבוה, הצמיחה ממסחר תישאר לא מספקת.

מאז המשבר הפיננסי של 2008, הדעה הרווחת היתה שהתאוששות ארוכה ומורכבת לכלכלות גוש היורו תוביל בסופו של דבר לצמיחה חזקה. אולם, הטיעון הזה הולך ומאבד אחיזה במציאות. אירופה לא נמצאת בעיצומה של התאוששות אטית, אלא נראה שהיא לכודה במשוואה כמעט קבועה של צמיחה נמוכה.

המדיניות הסוציאלית של מדינות גוש היורו הצליחה לרסן במידה מסוימת את אי־השוויון בתחום העבודות וההכנסות שהתרחב כתוצאה מהגלובליזציה, האוטומציה והטכנולוגיות הדיגיטליות. אך המדינות הללו (ולמען ההגינות, גם מדינות רבות אחרות) צריכות עדיין להתמודד עם שלוש תמורות נלוות המשפיעות על הכלכלה העולמית מאז שנת 2000.

ראשית, גוש היורו הושק בלי תוכניות להאחדה של מדיניות פיסקאלית ורגולציות. שנית, סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי, ובכך הפכה למשולבת יותר בשווקים העולמיים. התמורה השלישית והאחרונה קשורה להשפעה המתגברת של הטכנולוגיות הדיגיטליות על מבנים כלכליים, עבודות ושרשראות האספקה העולמיות. אלו שינו בצורה משמעותית את דפוסי התעסוקה העולמיים, והאיצו את קצב איבוד המשרות השגרתיות.

זמן קצר לאחר מכן, בין 2003 ל־2006, גרמניה הוציאה לפועל רפורמות מרחיקות לכת שנועדו לשפר את הגמישות המבנית והתחרותיות של כלכלתה. בנוסף, ב־2005 הגיע לסיומו הסכם הסחר MFA, שקבע את מכסות היצוא של טקסטיל ובגדים מאז 1974. בלי ההסכם הזה, יצרני הטקסטיל העולמיים החלו להתרכז בעיקר בסין, ולמרבה ההפתעה גם בבנגלדש. כתוצאה מכך, סין הכפילה את יצוא הטקסטיל והבגדים שלה למערב ב־2005 לבדה. להתפתחות הזו היתה השפעה שלילית במיוחד על האזורים העניים יותר של אירופה ועל מדינות מתפתחות ופחות תחרותיות ברחבי העולם.

התמורות הללו יצרו דפוסי צמיחה לא מאוזנים בין המדינות השונות. רבות מהן נקטו צעדים מרחיבים כדי להיאבק בירידת הביקוש המצרפי, החוב הממשלתי שלהן צמח, ובועות דיור שהוזנו מחובות התנפחו. דפוסי הצמיחה הללו לא היו יציבים וכשהם קרסו בסופו של דבר, החולשות המבניות נחשפו לעיני כל.

ההתנגדות למערכת הכלכלית הקיימת הולכת ומתחזקת. משאל העם בבריטניה שהסתיים בהחלטה לעזוב את האיחוד האירופי והניצחון של דונלד טראמפ בבחירות לארה"ב משקפים את מורת הרוח של הציבור למול דפוסי הצמיחה הלא שוויוניים. התמיכה הציבורית ההולכת וגדלה במפלגות פופוליסטיות, לאומניות ויורו־סקפטיות עלולה להוות איום רציני לאירופה בכלל, ולמדינות בולטות כמו צרפת ואיטליה בפרט.

רפורמות במלכוד

בין שהמפלגות הללו ינחלו הצלחה בקלפיות בתקופה הקרובה ובין שלא, התחזקותן האחרונה צריכה להטיל צל על התפיסות האופטימיות מדי לגבי תוחלת החיים של היורו. כוחות פוליטיים המתנגדים למטבע המשותף מצליחים, למרות הכל, לרשום הצלחות בבחירות, והם ימשיכו לצבור תאוצה כל עוד שיעורי הצמיחה אנמיים והאבטלה גבוהה. בינתיים, קרוב לוודאי שהאיחוד האירופי לא יפצח ברפורמות מהותיות בעתיד הקרוב, זאת בשל החשש להשפעה שלילית על התוצאות של מערכות הבחירות המתקיימות השנה בצרפת, גרמניה וייתכן שגם באיטליה.

ישנה כמובן גם דעה חלופית שגורסת שהברקזיט, הניצחון של טראמפ ועלייתן של המפלגות הפופוליסטיות והלאומניות יהיו מעין קריאת השכמה וידחפו את אירופה לאינטגרציה רחבה יותר ואימוץ רפורמות לעידוד הצמיחה. מהלך מסוג זה יחייב את קובעי המדיניות של האיחוד האירופי לנטוש את התפיסה שלפיה כל מדינה אחראית אך ורק לניהול ענייניה שלה תוך שמירה על הרגולציה ועל המחויבויות התקציביות והפיננסיות של האיחוד האירופי.

שמירה על חוקי האיחוד האירופי הפכה לא פרקטית, מכיוון שבצורתם הנוכחית הם מטילים יותר מדי הגבלות ולא כוללים מספיק מנגנוני התאמה אפקטיביים. קיים, אפוא, צורך ברפורמות תקציביות, מבניות ופוליטיות. אך גם הן לא יספיקו כדי לפתור את בעיות הצמיחה של אירופה. האירוניה הגדולה בכל העניין היא שלמדינות גוש היורו יש פוטנציאל צמיחה עצום במגוון של מגזרים. עם זאת, לא מדובר במקרה אבוד.

האם העתיד של אירופה ייראה כמו תאונת רכבת בהילוך אטי, או שמא יקום דור חדש של מנהיגים צעירים התומכים באינטגרציה עמוקה יותר וצמיחה מכלילה? קשה לדעת, אני לא הייתי ממליץ לשלול אף אחת מהאפשרויות הללו.

דבר אחד כן ברור: הסטטוס קוו אינו יציב ולא ניתן לשמור עליו לנצח. בלי שינוי חד במדיניות ובמסלול הכלכלי, המעגלים החשמליים של הפוליטיקה יישרפו בשלב מסוים, בדיוק כפי שקרה בארה"ב ובבריטניה.

הכותב הוא חתן פרס נובל בכלכלה, מרצה באוניברסיטת ניו יורק ועמית מחקר במכון הובר. פרוג'קט סינדיקט, 2017. מיוחד לכלכליסט