יומן פגרת קורונה: ההבדל בין "לימודים" ל"חינוך" מעולם לא היה גדול יותר
פר מרטסאקר, ראש האקדמיה של ארסנל, יכול ללמד את משרד החינוך הישראלי כמה דברים על חינוך בימים של קורונה - איך להפוך את התלמידים לבני אדם טובים יותר ולהשקיע בנפש שלהם, ולא לשים דגש רק על ציונים
ארסנל מוצאת את עצמה בפגרת הקורונה במקום "משונה" מבחינתה.
קראו עוד בכלכליסט:
- יומן פגרת קורונה: מתי הנתונים שווים משהו?
- יומן פגרת קורונה: השקר אינו יעיל בחדר ההלבשה וגם למאבק נגד הנגיף
- יומן פגרת קורונה: כל עולם הכדורגל מביט לעבר גרמניה
הבעלים סטן קרונקי צפוי להזרים כספים כדי לכסות הפסדים שנוצרו ממשבר הקורונה - משהו שלא עשה ב-13 שנותיו במועדון, למרות שמדובר באחד מהאנשים העשירים בספורט (הון מוערך של 10 מיליארד דולר ונשוי לאן וולטון, ממשפחת וולטון ששווה 200 מיליארד דולר); השחקנים חתמו על קיצוץ שכר של כ-12.5% לשנה הקרובה וזכו לשבחים על ההתנהלותם האחראית; ואולי בפעם הראשונה בעשור האחרון, ההתנהלות של הנהלת ארסנל - תרומות נרחבות לקהילה, התנהלות ההנהלה (קיצוץ שכר רוחבי לכל הצוות המנהל) והשמירה על כל העובדים - זוכה למחמאות מהתקשורת, האוהדים והרשויות.
סטן קרונקי צילום: רויטרס ויש עוד משהו שמזכה את ארסנל במחמאות - עכשיו ובעתיד. הם התחילו בזה לפני הקורונה וכנראה יהיו חייבים להמשיך עם זה במיתון שיבוא אחרי המגיפה: השקעה נרחבת באקדמיה - אבל בגישה טיפה שונה.
השקעה בתשתיות פיזיות ואנושיות
כהחלטה אסטרטגית של המועדון, הוחלט לבנות את סגל העתיד על תוצרי האקדמיה - ובעיקר על כישרונות לונדוניים. זה משתלב היטב עם המסורת של המועדון שבמדיו שיחקו ריי פארלור, פול מרסון, טוני אדמס, דייוויד רוקאסל, צ'רלי ג'ורג', קווין קמפבל מרטין קיאון - כולם לונדונים שגדלו במחלקת הנוער של הקבוצה, וכן לונדונים שגדלו במועדונים אחרים כגון איאן רייט, סול קמפבל, קני סנסום ועוד.
כחלק מהאסטרטגיה הזו החליטו בארסנל להשקיע יותר מ-50 מיליון ליש"ט במתקנים בקולוני, מתחם האימונים של הקבוצה הבוגרת, ובהייל אנד, מתחם האימונים של האקדמיה.
"הושקעו סכומים גבוהים מאוד במתקנים עצמם - בעיקר באקדמיה", אמרה איימי לורנס, שמסקרת את ארסנל יותר משני עשורים, בפודקאסט של אוהדי ארסנל, "יש חדרי כושר חדשים וכל שחקן מקבל אימונים ספציפיים ומותאמים למבנה הגוף שלו ולשלב ההתפתחותי-ביולוגי שלו".
היתה גם תחלופה בקרב הצוות המנהל וצוות האימון של האקדמיה - הובאו מאמני נוער מצטיינים מרחבי אנגליה שהחליפו מספר דמויות די מיושנות בארגון. עד כאן, אין איזשהו משהו יוצא דופן בהתנהלות של ארסנל, אבל אז לורנס מספרת על על השקעה אחרת לחלוטין של המועדון.
"באקדמיה יש מחלקה גדולה וחדשה לבריאות מנטלית של השחקנים", היא אמרה, "ממש שמים דגש על שמירה על המוח והנפש של הילדים, שמתמודדים עם לחץ די עצום. לחץ שמגיע מההורים, מהמשפחה, מעצמם. במועדון מנסים להוביל את הילד מבחינה הוליסטית כדי שהראש יהיה במקום הנכון".
כחלק מההשקעה הזו - בנפש השחקן - האווירה באקדמיה חייבת להיות רגועה . אסור למאמנים לצעוק ומלמדים את השחקנים "לקבל החלטות בעצמם". "חלק מעניין החינוך הוא שהם יגדלו ויפתרו בעיות בעצמם - על המגרש ומחוצה לו. נותנים להם ליווי, הדרכה ואימון אבל הם צריכים לעשות הרבה בעצמם" אומרת לורנס, "זה גם אומר שהם צריכים להמשיך בבית הספר ולהשיג בגרויות". וכן, יש בהייל אנד מרכז חינוך חדש ואם הילדים רוצים להיות באקדמיה של ארסנל, הם חייבים להמשיך בלימודים (ברוב האקדמיות באנגליה, השחקנים עוזבים את בית הספר בגיל 16).
לייצר גאנרים
התפיסה הזו מגיעה מכיונו של פר מרטסאקר, ראש האקדמיה החדש של ארסנל, שהיה בלם וקפטן בקבוצה.
מרטסאקר בימיו כשחקן צילום: איי פי לפי ג'יימס מקניקולס, כתב האת'לטיק שמסקר את ארסנל, "מרטסאקר מתעקש שהמועדון ידאג לכל הילדים, גם אלה שלא יהיו מקצוענים, במיוחד לאלה שלא יהיו מקצוענים. וזה מגיע מתוך התפיסה שהיתה לו לאורך כל תקופתו במחלקת הנוער (בהאנובר). הוא אף פעם לא היה מוכשר מספיק כדי להיות בטוח שהוא יהיה כדורגלן ולכן עבד על עצמו, חינך את עצמו ולימד את עצמו למקרה שלא יהיה כדורגלן".
מרטסאקר, שעשה שירות לאומי מלא בבית חולים לפגועי נפש בגרמניה, מונה לתפקיד ב-2017 ומיד הצהיר שמטרתו "לאתגר את התפיסות של שחקניו. אני רוצה לאתגר אותם שהם ינסו רעיונות חדשים כשזה נוגע לגוף ולנפש שלהם". מרטסאקר, שזכה במונדיאל עם גרמניה ב-2014, הוסיף בראיון ל-Goal.com שהמטרה הראשית היא לא בהכרח לגדל כדורגלנים גדולים, אלא לגדל אנשים טובים חזקים. "המטרה היא לייצר גאנרים צעירים וחזקים שיכולים להתמודד עם כל מה שהם נתקלים בו - על המגרש ומחוצה לו. המשימה שלנו היא לייצר אקדמיה שהכי מאתגרת את האדם הצעיר אבל גם הכי דואגת לו כאדם. להכין אותו לא רק למגרש אלא גם לחיים עצמם. אנחנו רוצים את הכדורגלנים הכי טובים אבל אנחנו חייבים ללמד אותם איך להיות הכי טובים עם כבוד, משמעת, צניעות ואין טעם לגדל שחקנים שלא בדרך הנכונה. אנחנו רוצים שחקנים בריאים מנטלית ופיזית. אנחנו רוצים שחקנים שיודעים לתקשר אחד עם השני, אנחנו רוצים מקום בטוח שבו מאמנים, שחקנים מודעים אחד לשני, אמפתיים אחד לשני, יכולים לתקשר אחד עם השני. יש לנו כאן באקדמיה ילדים מגיל 9 עד גברים צעירים בגיל 23. איך הם יכולים ללמוד אחד מהשני? אז אנחנו משקיעים בכל הדברים הללו כדי שיגדלו כאן אנשים שיכולים לחיות חיים מאושרים ומלאים יותר".
כרגע, בסגל של ארסנל, מתגבש גרעין לונדוני חדש - בוקאיו סאקה, אדי נקטיה, ג'ו ווילוק, איינסלי מייטלנד ניילס, ריס נלסון וסביר להניח שבעקבות המיתון, הקבוצה תסתמך עוד יותר על שחקני בית מוכרים וידועים ופחות תהמר בשוק העברות. אז כשהכדורגל יחזור, ניתן יהיה לראות בסגל של ארסנל שחקנים כגון מיגל עזיז וסם גרינווד. ואולם, בכוונה תחילה מרטסאקר לא מציב בוגרי אקדמיה בהרכב של ארסנל. מאחר שפחות מ-3% מבוגרי האקדמיה ישחקו כדורגל מקצועני ופחות מ-1% ישחקו בקבוצה הבוגרת של ארסנל, מרטסאקר באמת ובתמים חושב שתפקיד האקדמיה היא לגדל אנשים טובים על ערכי ארסנל המסורתיים.
מסר גדול יותר
יש כאן מסר גדול יותר, במיוחד בימים בהם אין בית הספר אבל משרד החינוך מדבר על "חזרה מקוונת" למוסדות הלימודים.
והמסר הוא שאלה. למה צריך בית ספר בעצם? כדי לגדל "תלמידים" טובים יותר או כדי לגדל אנשים ואזרחים טובים יותר?
בימים אלו מערכת החינוך מנסה לצאת ממשבר הקורונה עם שיעורים מקוונים שמצריכים ילדים בני 6 ו-7 לשבת כמה שעות מול המסך בביתם וללמד חשבון ועברית. מלבד העובדה שכנראה מהר מאוד ילמדו שזה בלתי אפשרי, ההצעה הזו גם חושפת את אחת מהבעיות המרכזיות לגבי האופן ש"מערכת החינוך" תופסת את עצמה בעשורים האחרונים. היא שואפת לגדל תלמידים מצטיינים ולא אנשים מצטיינים.
זו לא בעיה ישראלית. זו בעיה כלל עולמית.
למידה מרחוק
במרץ האחרון פורסם מאמר של חוקרי חינוך באוניברסיטת בופאלו בארה"ב. מה שהחוקרים גילו הוא שבעקבות הדרישות הממשלתיות לממוצעי ציונים וסטנדרניזציה בחינוך - כלומר התמקדות בתי הספר בהשגת ציונים טובים - אכן הושגו ציונים טובים יותר, אבל הם באו על חשבון החינוך.
משנות התשעים היתה בארה"ב עלייה כללית של כ-20% בציונים ובכישורי קריאה, חשבון וכו'. עם זאת - העלייה הזו, כך נראה, באה על חשבון "יכולות אנושיות" של הילדים. חלה ירידה של 30% במודעות עצמית, בביטחון עצמי, ב"ערכי מוסר", במשמעת וב"כישורים" חברתיים אחרים. עוד במחקר גילו שבבתי ספר פרטיים - שפחות כפופים לסטנדרניזציה ממשלתית ויש בהם גם כיתות קטנות יותר - העלייה בציונים לא באה על חשבון הכישורים האנושיים של התלמידים בצורה כל כך דרמטית.
כלומר, לפי כותבי המחקר, למדיניות הממשלות בארה"ב היתה השפעה ישירה על ירידה בכישורים החברתיים והאזרחיים של האמריקאים.
כותבי המחקר המליצו לממשלת ארה"ב לקיים מדינות שתסייע לילדים להשיג "כישורים סוציו-רגשיים" ו"רווחה נפשית ורגשית" בבתי הספר. "החינוך צריך להיות שלם", לפי החוקרים, "חלקו חינוך פורמלי אבל גם מגוון מספיק כדי לספק את צרכי התלמידים להיות חלק מהחברה הגדולה יותר".
בישראל הביטויים הביקורתיים "בית חרושת לציונים" או "מפעל לציונים" מבטאים את אותן תחושות, גם בלי מחקר של אוניברסיטת בופאלו. כלומר, מערכת החינוך מתמקדת בעיקר ב"לימודים" ופחות ב"חינוך".
ההסגר, הלחץ של ההורים, החרדות מהעתיד הכלכלי, המחסור באינטראקציה חברתית - אלו גורמי לחץ משמעותיים עבור ילדים בימינו. העובדה שמשרד החינוך, כחלק מ"אסטרטגיית היציאה" שלו, מטיל על ילדים "תוכנית לימודים עם מטלות חובה שייבדקו ויירשמו לתעודה" היא כמעט בלתי נתפסת. זו דרישה מנותקת לחלוטין מהחינוך הנדרש.
"שיעור דרך זום" אינו תחליף לבית ספר ולא צריך להיות תחליף לבית הספר. זה כיסוי תחת של מערכת החינוך במקרה הטוב, ובמקרה הרע זו עוד הוכחה שמערכת החינוך חושבת על איך לגדל תלמיד טוב ולא בן אדם טוב.
