על חשיבות המוטיבציה הפנימית ותפיסה מורכבת של המושג "כישרון"

פרק נוסף מתוך סדרת כתבות המתפרסמת בגיליון מיוחד של כתב העת Soccer and Society, בנושא זיהוי כישרונות ופיתוח שחקנים בגילאי ילדים ונוער במועדוני עילית בכדורגל האנגלי. הפרק של ניקולה קלארק, כריס קושיון וכריס הרווד עוסק בתפיסות הסובייקטיביות של ילדים שמשחקים באקדמיות.

• כתבה ראשונה בסדרה: זיהוי כישרונות זה מדע לא מדויק - אבל עדיין מדע
  

• הכתבה השנייה בסדרה: גילוי כישרונות: אין לנו את הפריבילגיה לבחור בקיצורי דרך
  

• כתבה שלישית בסדרה: אילו מנבאים יש לחיזוי כישרונות בכדורגל?
  

• כתבה רביעית בסדרה: הבעיות של הכדורגל האנגלי דומות למדי לאלו שלנו
  

• כתבה חמישית בסדרה: להסתכל איפה שאף אחד אחר לא מסתכל
  

• כתבה שישית בסדרה: כך מנתחים הצלחות וכישלונות בזיהוי כישרונות
  

עד כה עסקנו במידע על ילדים שמשחקים באקדמיות. אנו יכולים לנתח את הנתונים הפיזיים שלהם, לדבר על היכולות הפיזיולוגיות והפסיכולוגיות ולהרחיב על ההשפעות הסוציולוגיות על איתור ילדים עם פוטנציאל והכשרתם לשחק כבוגרים בכדורגל האנגלי. אבל כל המחקרים האלה מדברים על הילדים, ולא איתם. במחקר זה החוקרים ישבו לשוחח עם ילדים בני 11 המתאמנים באחת האקדמיות הבכירות באנגליה, כדי לנסות להבין מהן החוויות האישיות שלהם המעצבות אותם כשחקנים באקדמיה, ומהן החוויות שלהם כספורטאים מקצוענים לעתיד.

החוקרים מראים כי לילדים יש מספר תפיסות משמעותיות בחוויית האימונים באקדמיה; חשוב להם להרגיש שהייתה להם בחירה באיזו אקדמיה לשחק, וחשוב להם להרגיש שהם מיוחדים. בנוסף, יש להם תפיסה מורכבת של המושג כישרון, הגורם להם לרצות ולהמשיך לפתח אותו משנה לשנה. כמו בכל כתבה, בסופה של הכתבה הזו אשווה את הדברים למתרחש במחלקות הילדים והנוער בישראל, כדי לנסח המלצות אופרטיביות.

משחקים כדורגל. הליך הכשרה ארוך צילום: אי פי איי

"אני חשוב"

כפי שראינו בטקסטים הקודמים שפורסמו כאן, השאיפה לייצר יותר שחקני בית בכדורגל האנגלי הביאה לשינוי דרמטי בתהליך ההכשרה. שחקנים מתאמנים היום בתדירות גבוהה יותר, לאורך זמן ארוך יותר, ומתחילים בגיל מוקדם יותר. המועדונים משקיעים הרבה יותר באימון, בחינוך וברווחה של ילדים, והלחץ לאתר את השחקנים הנכונים גדל. התהליך הזה משפיע על השחקנים עצמם: הוא מעלה את הציפיות שלהם, מחזק את האמונה שלהם בעצמם ומגדיל את ההתמסרות לספורט. עם זאת, מעט מחקרים עוסקים בילדים עצמם ובתחושות הזהות שלהם. המחקר הזה מנסה להבין את החוויות של הילדים שאותרו ומשחקים באקדמיות.

עבור המחקר רואיינו 5 ילדים בני 11 מאקדמיה של מועדון כדורגל באנגליה. הראיונות נערכו במבנה של קבוצות דיון לאורך חמישה מפגשים בני 31-47 דקות. השיחות הוקלטו ונותחו, והחוקרים מציינים שלוש תמות מרכזיות שעלו מהן.

הראשונה: חשוב לילדים להרגיש שהיתה להם בחירה אותנטית איפה לשחק. לאורך השיחות הילדים ציינו כי במהלך האיתור שלהם והצטרפותם לאקדמיה הייתה להם בחירה איפה לשחק, והבחירה נעשתה על בסיס האינטראקציה שהייתה להם עם המאמנים והשחקנים האחרים. הינה ציטוט מראיון עם שני שחקנים:

- אלכס: הייתה לי בחירה בין 9 אקדמיות.

- סאב: גם לי

- אלכס: כי אבא שלי לקח אותי לכמה אקדמיות ובסוף בחרתי בסאות'פילד

- סאב: אני לא אהבתי את ווסטוויל כי אף אחד מהם לא היה חברותי, הם לא רצו להיות חברים שלך.

מתוך הקטע הקצר הזה ניתן ללמוד כמה חשוב לילדים להרגיש שיש להם אפשרות בחירה, ושהם לא "מאותרים" ו"נשלחים" לשחק בכל אקדמיה שמציעים להם. תחושת ה"אג'נסי", כלומר היכולת שלהם לפעול בתוך העולם החברתי, ולא להיות בו רק "פיון", עלתה כחשובה גם במחקרים על ספורטאים בוגרים, והיא בהחלט תחושה שחשוב למאמנים ולמנהלים לדעת לגבי ילדים.

החוקרים כאן לא משווים, אך לדעתי אפשר בהחלט לייחס את חשיבות תחושת ה"אג'נסי" למוטיבציה פנימית. ראיין ודיסי הם פסיכולוגים הומניסטיים. הם מחלקים את המוטיבציה לפעולה לארעה סוגים: מוטיבציה חיצונית (שמוגברת באמצעות כסף, פרסום) מוטיבציית ריצוי (הנעה לפעולה מתוך הרצון לרצות אחרים - הורים מאמנים), מוטיבציית הזדהות (עם המטרה) ומוטיבציה פנימית טהורה שנובעת מהנאה ועניין.

אנחנו נוטים לשכוח את זה אבל ילדים שמשחקים כדורגל באקדמיות או מחלקות ילדים מתאמנים עשרות שעות בשבוע לאורך, בממוצע, 10 שנים. זו תקופת ההכשרה הארוכה ביותר במשק, יותר מעורכי דין, רופאים או טייסים. היכולת להכשיר שחקנים לאורך זמן ארוך כל כך תלויה ביכולת של המאמן להגביר את המוטיבציה הפנימית של הילדים, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על ידי הגברה של עניין והנאה. דווקא הפחדה, איומים או הזדהות עם הסמל או המאמן ("תשחקו בשביל המועדון", "אל תשפילו אותי") הם ביטויים של מוטיבציה חיצונית, שהיא, כאמור, יעילה פחות. העובדה שסאב, שמצוטט כאן, מספר שהוא בחר שלא ללכת לשחק בווסטוויל, כי הילדים שם לא רצו להיות חברים שלו, מדגימה יפה את העניין. ילדים עד גיל 13 מגיעים לספורט כדי ליהנות ולרכוש חברים, וזו מוטיבציה פנימית שחשוב שנדע לשמר.

לשחקנים חשוב להרגיש שהם מיוחדים, כפי שאפשר לראות מהציטוט הבא.

- החוקר: ספר לי עוד, מה הכוונה בלהיות מיוחד?

- אלכס: אתה שונה מכל האחרים.

- ג'יימס: אממ, כן, מיוחד זה אומר שאתה עושה דברים שלא כל הילדים האחרים יכולים לעשות.

- אלכס: זו הזדמנות של פעם בחיים.

- ג'יימס: כן, הזדמנות של פעם בחיים כי לא הרבה אנשים זוכים לשחק באקדמיה, לא כל ילד יכול לשחק פה, וילדים אחרים לא זוכים לטייל מסביב לעולם כמונו, ולכן יש לנו מזל.

מחקרים מראים כי מהרגע שילדים מאותרים לאקדמיות לכדורגל, הזהות שלהם משתנה והם תופסים את עצמם כשחקני כדורגל מקצוענים לעתיד. זאת, למרות שרוב הסיכויים שהם לא יצליחו לעשות זאת. גם העובדה שהם לובשים אותם מדים כמו הקבוצה הבוגרת ומתאמנים במתקנים שקרובים לאלה של הבוגרת מחזקת בהם את התחושה הזו. בכל הצלחה שלהם הם מרגישם שהקשר עם ההורים שלהם מתחזק, ושהם מסבים להוריהם גאווה. גם תחושות אלה משמשות כמוטיבציה פנימית עבור הילדים.

ילדי מנצ'סטר סיטי באימון צילום: אתר מנצ'סטר סיטי

זהות שברירית

למרות ששחקנים באקדמיה מפתחים זהות מגובשת של כדורגלן מקצועני, הסטטוס שלהם כשחקנים כישרוניים באקדמיה שברירי. הם מבינים שמקומם באקדמיה לא מובטח ותלוי ביכולת שלהם לעמוד כל הזמן בציפיות של המאמנים. אלכס מסביר: "אתה צריך להתפתח עם הגיל ואתה צריך להיות טוב יותר וטוב יותר". הילדים תופסים את הכישרון שלהם באופן מורכב. זו לא שאלה בינארית של "יש" או "אין" כישרון, אלא תפיסה מורכבת שמבינה כישרון ביחס לזמן, גיל והשקעה.

- נוח: יש לנו משימות באקדמיה, ואתה צריך למלא אותן בזמן מוקצב. אם לא תעמוד בזמנים אז הם אולי ישחררו אותך.

- סאב: אתה חייב להיות מחויב להיות שחקן כדורגל, לא כמו האחרים שרק משחקים באקס-בוקס או בפלייסטיישן או משהו כזה.

- ג'יימס: נכון.

- סאב: תקום מוקדם בבוקר, תהיה מחויב, תהיה מוכן ל...

- נוח: לאימון...

- סאב: ליום אימונים קשה, לאימון כמו שנוח אמר...

- ג'יימס: תחזור הביתה ואז תוכל לנוח.

הילדים מבינים שעל מנת להשתפר הם צריכים לאמץ אתיקת עבודה של כדורגלן מקצועני. שחקנים שיש להם "גישה נכונה", "אופי", נחישות ומחויבות מסומנים באופן קבוע על ידי המאמנים כבעלי פוטנציאל גבוה לעתיד, וזהו מסר שעובר בכל הרמות באקדמיה ומזוהה על ידי השחקנים בכל הגילאים. שחקני האקדמיה מבינים את החשיבות של ויסות עצמי, מאמץ ונסיון תמידי להשתפר. הם מבינים שכישרון הוא דינמי, וחשוב לשפר אותו על ידי מאמץ ועבודה קשה.

ומה אנחנו בישראל יכולים ללמוד מזה:

תהליך ההכשרה לכדורגל הוא, כאמור, התהליך הארוך ביותר והפחות בטוח מכולם. היכולת לשמור שחקנים טובים לאורך שנים תלוי במוטיבציה הפנימית שלהם, וזו תלויה, כאמור, בהנאה ובחוויות החיוביות שעוברים שחקני כדורגל במהלך הכשרתם. מאמנים שיצליחו לייצר אימונים ומשחקים מהנים וחווייתיים יצליחו לשמור את השחקנים שלהם לאורך זמן רב יותר, ויעודדו את הילדים להמשיך ללמוד ולהתפתח. שחקן שנמצא במקום שבו לא טוב לו, שאין לו בו חברים או שהקשר שלו עם המאמן הוא קשר שלילי, יפרוש - או יפסיק להתאמץ ולהשתפר.

עבודה קשה היא עקרון מנחה שחשוב להעביר לילדים, אבל חשוב עוד יותר להקפיד עליו אצל מאמנים. מאמנים שיתייחסו לכישרון כבינארי וסטטי ("יש לו את זה", "הוא שחקן שלם", "הוא בטוח יצליח") או ישלבו שחקנים מסוימים באופן קבוע בהיררכיה, ללא קשר למאמץ שהם השקיעו באימונים, יעבירו ללא מילים את המסר שאין טעם להתאמץ. שיטת ה"מסומנים" או "נבחרת היהלום" היא דרך להעביר את המסר שכישרון הוא סטטי ולא תוצאה של עבודה קשה, ולכן, לטעמי, היא פוגעת בתהליך התפתחות השחקן לאורך זמן.

ולבסוף, חשוב שנבין שכל ילד ש"אותר" ומשחק במחלקת הנוער מפתח באופן מיידי זהות חזקה יותר המקושרת לכדורגל, כך שאם נרצה או לא, כל השתתפות שלו במשחק כרוכה בנשיאת האחריות על הקשר עם הוריו ועם משפחתו. בנוסף, ככל שהילד מושקע במשחק מבחינה רגשית, כך הוא צפוי לחוות משבר גדול יותר במקרה של פציעה או ניפוי מהמועדון. כיוון שכך חוקרים מציעים למאמנים לעזור לילדים לפתח זהות מורכבת ומגוונת שלא תלויה רק במאפיינים הספורטיביים שלו, וזאת כדי למנוע משבר גדול במקרה הסביר שהילד לא יצליח להפוך לכדורגלן מקצוע.