גילוי כישרונות: אין לנו את הפריבילגיה לבחור בקיצורי דרך
באנגליה מושקע הרבה מאוד כסף בכל מחזור שחקני נוער - 2-5 מיליון ליש"ט. זהו כסף שאין לכדורגל הישראלי - אבל יש דרכים אחרות לגדל שחקנים, וצריך לחשוב עליהן ביחד
המגזין המקצועי הנחשב Soccer and Society פרסם גיליון מיוחד שעוסק בזיהוי כישרונות ופיתוח שחקני ילדים ונוער במועדוני עלית בכדורגל האנגלי. בכל שבוע אביא כאן פרק אחד מהחוברת. התרגום יהיה חופשי לגמרי ואני ארשה לעצמי להוסיף מדי פעם קצת מהניסיון שלי באקדמיות של ארסנל וצ'לסי. אם אתם מאמנים ועוסקים בזיהוי שחקנים, וודאי אם אתם סקאוטים או מנהלי מחלקות ילדים ונוער, זהו תוכן שאתם תרצו לעקוב אחריו.
- בגוף אני מבין: בנוער של מכבי באר שבע מאמנים גם את המוח
- סטטיסטיקה זה טוב ויפה, אבל בסופו של דבר האדם הוא שקובע
- כך מאתרת ריאל מדריד שחקנים למחלקת הנוער
ילדים מתאמנים. כשאין כסף, צריך לחשוב אחרת צילום: ישראל יוסף בפרק הזה אביא הוא סקירת מצב עדכנית ל-2018 בכדורגל האנגלי. הוא גם מעלה סוגיות קריטיות לכדורגל הישראלי. החלק הראשון המתאר את אנגליה הוא תרגום חופשי של המבוא לחוברת, שנכתב על ידי מתיו ריבס וסימון רוברטס. החלק האחרון המשווה את אנגליה לישראל הוא שלי.
תיאור מצב: בין השנים 1992, אז החלה הפרמיירליג לנהל את הליגה הראשונה באנגליה, ועד היום התרחשו שינויים רבים שהשפיעו על מטרות האקדמיות באנגליה. בתחילת שנות התשעים, עם הקמת הפרמיירליג לקחה ההנהלה החדשה את האקדמיות לידיים והחלה לייצר תנאי בסיס לכל מועדון כדורגל שמבקש להכשיר צעירים (תאור של התקופה המוקדמת יותר, עד 1992, כמו גם הרחבה על האקדמיות עד 2008 אפשר למצוא בספר שלי "אימפריה: איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש"). חוק בוסמן שאיפשר מעבר חופשי של שחקנים באירופה שינה עוד את המצב והרחיב את גבולות ההתקשרויות האפשרי עם שחקנים עתידיים. לקראת סוף העשור הראשון, ובעקבות החוק, החליטה אופ"א לקחת על עצמה את הפיקוח בנושא האקדמיות, האיתור (סקאוטינג) ופיתוח השחקנים. אופ"א מחזיקה באחריות הזו עד היום.
אבל אנגליה לא השאירה את כל האחריות בידי התאחדות הכדורגל האירופאית. ב-2011 הציג הפרמיירליג שתי סכמות עבודה חדשות. הראשונה נקראת Charter of Quality והיא קובעת סטנדרטים למבנים ולמתקנים הפיזיים שאמורים להיות בכל אקדמיה. השנייה, מעניינת יותר, ונקראת Elite Player Performance Plan או בקיצור EPPP.
מטרות התוכנית הן להגדיל את מספר שחקני הבית שמקבלים חוזה מקצועני בכל שנה, לייצר לשחקנים יותר זמני אימון, לשפר את תנאי ושיטות האימון, להטמיע שיטות מדידת איכות ולשפר את יחס ההשקעה-תוצאה.
ה-EPPP מציע למועדונים כלים כדי לפתח את החזון שלהם, את הערכים, פילוסופיית המשחק, אסטרטגיית האיתור, שיטות ההכשרה ועוד. ישנן טענות באנגליה שהסכמות החדשות מיטיבות עם המועדונים החזקים ופוגעות בחלשים. 4 אקדמיות בשנים האחרונות אף נסגרו עקב כך. עם זאת, יש כמעט הסכמה כללית שהשיטות הישנות של סקאוטינג שהתבססו על "תחושת הבטן" של הסקאוט או ה"עין של המאמן" לא יכולות להספיק לתעשייה שמשוקע בה בין 2 ל-5 מיליון ליש"ט לכל שנתון באקדמיה.
הסכומים הם עצומים. זאת הסיבה, לטענת הכותבים, שלא ייתכן שעד גיל 16 יפרשו כ-50% מהשחקנים באקדמיה. המטרה שלהם היא למקסם את מספר השחקנים ואיכותם כך שהאקדמיות ירוויחו כסף גדול הרבה יותר מהעברות שחקנים בכל שנה.
ומה זה אומר עלינו בישראל?
הדבר הקל ביותר לעשות הוא להרים ידיים. אין שום מחלקת נוער בישראל שמשקיעה סכומים כאלה בהכשרות ילדים, סביר להניח שבשנים הקרובות גם לא תהיה. אנחנו יכולים להרים ידיים מול החלום האירופאי או לחזור לשחק באסיה. בעצם, גם שם קורים תהליכים דומים... אז מה כן?
קודם כל להבין שכסף הוא לא הכל. אנחנו יכולים לאמץ את שיטות העבודה האנגליות ולהתחיל לדבר בשפה הזו. כל מחלקת נוער בישראל צריכה לחשוב מה החזון שלה, מהם הערכים שלה, מהי התרבות הארגונית ואלו שחקנים היא הייתה רוצה לראות בסוף הדרך. כפי שכתבתי בפרק הקודם, ביצועים על המגרש היום הם לא מדד טוב לפוטנציאל עתידי. בשבועות הקרובים אסקור כאן מחקרים מדעיים שינסו למדוד את מה שקשה לנו למדוד.
דבר נוסף ומאוד חשוב. אנחנו חייבים לשנות את המחשבה. עד היום הורגלנו לחשוב שהחתמה של שחקן אחד או שניים על חוזה מקצועני בכל עונה היא הצלחה גדולה. באנגליה כבר לא מסתפקים בזה. המטרה שם היא להגדיל את מספר השחקנים החותמים על חוזה מקצועני מעבר ל-50% למחזור. אלו מספרים ענקיים, בעיקר בהתחשב בעובדה שבאנגליה אין הגבלת זרים.
אם אנחנו רוצים להמשיך להשתתף במרוץ הזה, אנחנו חייבים לעבוד עם הראש: לקרוא, ללמוד, לחשוב ולשקף. אנחנו חייבים לפצות בהון האנושי את מה שאנחנו לא יכולים להשקיע במזומנים. אנחנו צריכים לכתוב תוכניות עבודה מבוססות ידע, לייצר אסטרטגיות עבודה, להכשיר את המאמנים שלנו לעבוד חכם ולתת דין וחשבון לעצמנו על ההצלחות ועל הכישלונות. אין לנו הפריבילגיה לבחור בקיצורי דרך.
