משחקי חשיבה: הפסיכולוגיה שמשפיעה על "השפיץ של הנעל"

ב-2009 סמואל מארקורה (Samuele Marcora), חוקר באוניברסיטת קנט, אנגליה - ערך מחקר על איך עייפות מנטלית (mental fatigue) משפיעה על יכולות פיזיות (physical performance).

הוא וצוות החוקרים שלו נתנו לשתי קבוצות רוכבי אופניים שתי משימות שונות לפני פעילות. הקבוצה הראשונה קיבלה לעשות מבחן זיהוי מילים במשך 90 דקות. קבוצת הרוכבים השנייה צפתה בסרטים במשך 90 דקות. לאחר מכן שתי הקבוצות נדרשו לרכב על אופניים נייחים עד שלא יכלו לרכב יותר.

הקבוצה השנייה, אלו שצפו בסרטים לפני האימון, רכבו בממוצע 12.6 דקות יותר מאשר חברי הקבוצה הראשונה. "הנחקרים שהשקיעו מאמץ מנטלי לפני האימון היו 15% יותר גרועים מחברי הקבוצה שצפו בסרטים" לפי החוקרים. לפי מארקורה הממצא המדהים היה ש"לא היה שום הבדל בקצב הלב או בצריכת החמצן בין הקבוצות.

ההבדל היחיד היה התפיסה שלהם לגבי כמה קשה הם עבדו. מתחילת התרגיל על האופניים חברי הקבוצה שהיתה עייפת מנטלית הגדירו את המאמץ שלהם כקשה יותר. נראה שיכולת עשויה להיות מוגבלת על ידי תפיסה של עייפות ופחות בגלל מערכת הלב־ריאה או המערכת השרירית".

15% זה הבדל עצום בספורט מקצועי, בו שנייה יכולה להיות ההבדל בין מקום 1 למקום אחרון. כך שמנוחה למוח היא בעל גורם משמעותי בספורט. זה לא המחקר היחיד שמוכיח את חשיבות המוח בספורט. ומוח של ספורטאים זה התחום של פרופסור גרשון טננבאום מאוניברסיטת פלורידה סטייט - אחד מהחוקרים החשובים בתחום, שלמד ועבד בשיקגו, אוסטרליה ובוינגייט והוא מרצה מבוקש בגופי ספורט עולמיים כמומחה בקבלת החלטות של ספורטאים. בראיון ל"כלכליסט" הוא מסביר כמה מושגי יסוד בתחום שלו שמסייעים להבין את הספורטאים והספורט טוב יותר.

מאמן עם השחקנים שלו. "יש בעיות טכניות ויש בעיות רגשיות" צילום: גטי אימגס

שילוב מערכות

"התחום שלי הוא הקשר בין המערכת האמוציונלית, המערכת הקוגנטיבית והמערכת המוטורית" אומר טננבאום. "המודלים מתייחסים לקשר בין המערכות. אני בודק איך ספורטאי מרגיש אבל גם איך זה משפיע על המחשבות שלו ועל קבלת ההחלטות שלו, והאם כל 'הקומפוט' הזה משפיע על הביצועים שלו - זה נקרא performance וזה כבר לא תחום רק של ספורטאים. זה נוגע לכולם, מזמרי אופרה ושחקני תיאטרון ועד עורכי דין.

כל מי ש'מופיע' מול אנשים. עכשיו ספורטאים יגידו לי 'לא הייתי חרד והיה לי ביטחון עצמי, ראיתי הכל. אבל היתה לי יד נוקשה. לא יכולתי להגיע לזרימה בתנועה'. אז אני כפסיכולוג ספורט יודע שהבעיה כאן לא במערכת הקונגטיבית או האמוציונלית, אלא במערכת המוטורית. שחקן אחר יגיד 'לא ראיתי את החבר שלי לקבוצה והחלטתי משהו מבלי לראות אותו' - כלומר, קבלת החלטה גרועה כתוצאה מקשב גרוע, שנבע מחרדה גבוהה או אמוציה אחרת'.

כלומר, הבעיה אחרת לחלוטין מהשחקן שלא הצליח לזרוק. בפסיכולוגית ספורט צריך לנקוט באותה גישה של רופאים. כשאתה בא לרופא ואומר שאתה לא מרגיש טוב, הוא בודק תסמינים ונותן לך כדורים.

רופא רע שוגה באבחנה ונותן לך כדורים למחלה שאין לך, זה עושה לך נזק. רופא טוב בודק בדיוק מה הבעיה וחוקר לעומק אילו כדורים לתת לך. זה אותו דבר עם פסיכולוגית ספורטאים. צריך לבדוק את הבעיה לפני שנותנים כלים לפתור אותה. יש המון אמוציות בספורט שמשפיעות על היכולות של הספורטאי. לא רק לחץ מעשרות אלפים ואפילו מיליונים שצופים בך.

יש עצב, ריגוש, תסכול, חרדה. חרדה, למשל, היא אמוציה שמאפיינת ספורטאים לפני המשחק, אך ברגע שהמשחק מתחיל יש אמוציות שונות בהתאם למה שקורה במגרש. כשאני נפגש עם מאמנים - חשוב להם מוטיבציה וחרדה. אבל זו ראייה צרה כי יש מגוון של אמוציות שספורטאים מרגישים בזמן המשחק. וכל רגש משפיע בצורה אחרת על הספורטאי. אפשר לחקור הרבה דברים במעבדה, אבל אני עובד בשטח עם ספורטאים כי יש לתחרות ריח אחר שאי אפשר לחקות אותו במעבדה. אני כספורטאי לשעבר, שחקן נבחרת בישראל בכדוריד, מכיר את זה. ייתכן שזה האנדרנלין או הטוסטסורון - קשה לדעת בוודאות, אבל לתחרות יש תחושה אחרת לחלוטין - והיא משפיעה לחלוטין על כל המערכות".

חרדה זה לא בהכרח רע

"מה זו חרדה בעצם? זה מנגנון הגנה עתיק שסייע לנו להגן על המשפחה שלנו בטבע. חרדה גורמת לך לפעול ואפשר לווסת אותה למקום חיובי. יש רמות של חרדה.

בספורט, אתה חייב להרגיש חרדה כלשהי, כי כשאתה אדיש, אתה יכול לפספס הרבה גירויים חשובים שנמצאים בשטח. כשהחרדה גבוהה, הקשב עשוי להפוך לצר כי אתה מתרכז באמוציות שהצרו את הקשר ואתה מאבד גירויים סביביתיים וקבלת ההחלטות נפגעת. ואז יכול חבר לקבוצה לצרוח עלייך 'למה לא מסרת?!', ואתה אומר 'לא ראיתי אותך'. חרדה משפיעה על היבטים קוגנטיביים שמשפיעים על הביצוע".

אל תגידו 'תתרכז'!

"לפני אולימפיאדת לונדון הרצתי למאמנים אולימפיים בספרד על הקשר בין ההיבט האמוציונילי, קוגננטיבי ומוטורי בתחרות. קם מאמן לאומי ואמר שיש לו ספורטאית שעולה לכל גמר אבל בגמר תמיד עושה שגיאות נוראיות. עניתי שאני לא מכיר אותה אבל מהספרות עולה שיש שני מנגנונים שהספורטאים עובדים עימם.

הראשון מנגנון אוטומטי, בו הכל הולך חלק לא חושב על מה שהוא עושה. זה נקרא flow או zone. הכל הולך אוטומטי ואין תחושת זמן. והמנגנון האחר הוא הליך step by step . עושים כל דבר צעד צעד. ככל שאתה יותר מיומן המוד האוטומטי יותר חיוני.

כשאתה ספורטאי מתחיל, אתה צריך לעשות סטפ ביי סטפ. תחת לחץ יש אנשים שנוטים לעבור ל-Step by step. וכשאתה אומר לספורטאי כזה - 'תתרכז!' זו שגיאה גדולה. כי אם הוא מיומן ואומרים לו להתחיל להתרכז, אז הוא חוזר לסטפ ביי סטפ. צריך להגיד לו 'להירגע' וגם לתת לו גירוי חיצוני שיתרכז בו. במשהו אחר לחלוטין. כשאתה מתרכז החוצה, אתה לא מתרכז על סטפ ביי סטפ. אתה רוצה שהספורטאים שלך יחוו בגמר זרימה, ריכוז נטול מאמץ עמוק כל כך, עד שהם מאבדים תחושת הזמן.

 יש פתרון בעיות טכניות ויש פתרון בעיות רגשיות. והמאמן צריך לדעת אילו בעיות הוא צריך לפתור. אותה ספורטאית, אגב, הצליחה בגמר להפתעת כולם".

פסיכולוגיה קבוצתית

"יש פסיכולוגיה של הספורטאי הבודד ויש את הפסיכולוגיה של הקבוצה. בקבוצה צריך שכולם יכוונו לאותה מטרה. זה נקרא shared mental model. יש מספר סוגי מודל מנטליים שיתופיים. נגיד מודל מנטלי משותף מנטלי - כלומר הבנת הטקטיקה. ומודל מנטלי משותף חברתי - עד כמה אוהבים אחד את השני בקבוצה. וזה קריטי לכוח של הקבוצה והמרכיבים של המודל הזה משתנים במהלך משחק, מה שעשוי להסביר קאמבקים ושינויי מומנטומים. מתחזקים הכל בשיחות. אבל יש דיבור שנועד לעלות את המסוגלות העצמית ולהגביר את המוטיבציה ויש דיבור שנועד לעשות תיאומים טקטיים. אי אפשר להגיד מתי לדבר זה טוב ומתי זה פחות טוב. זה תלוי תרבות, זה תלוי מצב - אבל הדיבור חשוב. וחשוב תפקיד המנהיג בקבוצה איך שהוא מדבר ומה שהוא אומר. אבל כל דבר הוא מורכב, רב תרבותי ויחסי".

תחושת מצור חשובה

"אנחנו הישראלים יכולים לשבת ולרדת על המדינה בלי סוף אבל ברגע שמישהו חיצוני-לא ישראלי יכנס למעגל ויגיד משהו קטן על המדינה - נגיד 'אנשים בישראל הם חצופים' - אנחנו ניכנס בו, למרות שאנחנו יודעים שהוא צודק. כלומר, ביקורות פנימיות זה משהו טבעי ורצוי אבל כשמנסים לבקר מבחוץ נוצרת תחושת מצור. זה עניין שבטי, אנושי מאוד. וזה נכון גם בספורט. כשתוקף אותך גורם חיצוני, זה יכול להיות גורם מחזק ומאחד וזה חשוב מאוד במהלך של משחקים. למשל, רד אאורבך - המאמן והג'נרל מנג'ר האגדי של בוסטון סלטיקס - היה משתמש הרבה בתחושה הזו כדי לשנות מומנטום במשחק. כשהיה רואה ששום דבר שהוא עושה לא עובד, הוא חיכה לקראת הסוף של המשחק עד שהשופט ישרוק שריקה כלשהי ואז התפרע. לא משנה אם השריקה היתה נכונה או לא, הוא התפרע. הקהל היה מתעורר ופעמים רבות היו זורקים אותו מהמגרש. מה שקרה שהשחקנים הרגישו תחושת מצור, הם היו צריכים להראות שהם חזקים, שיש תחושת ביחד, שהשבט עובד כנגד הסיכויים ואז היו מנצחים".