מי הרג את ה-4-4-2 האנגלי הקלאסי?
המעבר של הקבוצות בפרמיירליג ממערך קלאסי ופשוט למערכים מגוונים ובינלאומים הוא הסיפור של מעבר מליגה סגורה על אי לליגה הכי בינלאומית בעולם
בשנות התשעים, כשנשאל מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, אלכס פרגוסון, מה ההבדל בין הכדורגל האירופי לכדורגל הבריטי, הוא דיבר בעיקר על הקישור. "באירופה מוסרים אחד לשני בקישור" אמר. "הם מייצרים משולשים בין שחקנים, עושים דאבל-פאסים נגדך בקישור. אצלנו, הקשרים המרכזיים שלנו משרתים את השחקנים בכנפיים, את המגנים שעולים ואת החלוצים".
אלכס לאקזט. הכל משתנה צילום: איי אף פי עד תחילת שנות ה-2000, הפרמיירליג היתה מקום מאוד פשוט - שלא לומר פרימיטיבי - מבחינה טקטית: כמעט כל הקבוצות שיחקו 4-4-2, מאמנים לא ממש למדו או התמקדו ביריבה - שהייתה משחקת באותה השיטה ולא סיפקה הפתעות - והדגשים הטקטיים היו על התמודדות עם השחקנים המוכשרים יותר של הקבוצה היריבה, אלו שנכנסו פנימה מהאגף או ירדו למטה מקו החלוצים.
הקשרים המרכזיים, צמד בדרך כלל, היו בעל תפקיד פשוט של להשיג את הכדור ולשלוח אותו לאגפים, שם שוחק המשחק היצירתי או המהיר - אנכי לכיוון השער. חלוצים שירדו מקו החלוצים לקישור סייעו במשימה הזו בעיקר לשלוח לחללים באגפים. צמד הקשרים המרכזיים הטוב ביותר - בדרך כלל אלו שזכו באליפויות הפרמיירליג - היו נותנים הרבה יותר לקבוצה. הנהגה חזקה, פריצות קדימה, יצירתיות, איזון.
אלופות שונות הציגו שני "קשרים Box to Box", שמשחקים מרחבה ולרחבה. רוי קין ופול אינס הצעירים. או שני קשרים הגנתיים יותר שפורצים קדימה מדי פעם - כשאחד עולה והשני נשאר מאחור - כמו עמנואל פטי ופטריק וויירה. הצמדים הטקטיים יותר היו הגנתיים יותר (רוי קין וניקי באט) או "מאוזנים" יותר, אחד אחורי יותר, אחד קדמי יותר - ע"ע רוי קין ופול סקולס או ג'ילברטו סילבה ופטריק וויירה.
לפי מייקל קוקס, הבלוגר הטקטי שכתב את הספר The Mixer על האבולוציה הטקטית ב-25 שנות הפרמיירליג, עד שנות ה-2000 המוקדמות תפקוד הקישור המרכזי בבריטניה היה פשוט וכפועל יוצא, הטקטיקה של קבוצות הכדורגל באנגליה היתה מאוד פשוטה. כולם שיחקו 4-4-2 ומי שהיו לו השחקנים הכי טובים במערך - ניצח. ובעיקר, למי שהיו את הקשרים הכי טובים ובריאים במערך הזה חגג בסוף העונה. גם היום יאמרו מאמנים שמשחקים מנצחים בקישור.
"אם יש לי מכונית רגילה ולך פרארי, כדי לנצח אותך במירוץ אני צריך להרוס לך את הגלגלים" צילום: איי אף פי ואז קרו כמה דברים בכדורגל האנגלי, שהחלו ב-2004 כשהגיע לאי ז'וזה מוריניו.
מוריניו הביא לבריטניה את ההכנה הטקטית ליריבה ברמה הכי גבוהה - אימונים לכל השבוע שמעוצבים במיוחד לקראת המשחק הבא בסופ"ש, למידת היריבה בצורה אובססיבית, שיחות טקטיות רבות ו-DVD אישי לכל שחקן.
עד אז מעטים היו המאמנים באנגליה שהתמקדו במשך יותר מאימון אחד בהכנה טקטית לקראת המשחק הבא. מוריניו גם הביא תפיסה לפיה צריך להרוס את הסגנון של היריב כדי לנצח. הוא תיאר את התפיסה הזו בעצמו, "אם יש לי מכונית רגילה וליריב פרארי, כדי לנצח במירוץ אני צריך להרוס לך את הגלגלים" טען. תפיסה זו הגיעה בסופו של דבר לכל הקבוצות הפרמיירליג.
בכל מקרה, מוריניו התחיל להרוס את היריבות עם מהלך פשוט יחסית: הוא שיחק 4-3-3. בעצם מה שעשה זה להוריד חלוץ לקישור ולהוסיף קשר הגנתי שמשחק לפני הרביעייה האחורית, ועוד איזה קשר - קלוד מקללה, שהתמקם מאחורי שני קשרים מרכזיים והתמקד בעצירת התקפות היריבה והוצאות התקפות מתפרצות.
במשך שנתיים שלמות התקשו בבריטניה להתמודד עם הקונספט ה-"3 נגד 2 בקישור". צ'לסי של מוריניו דרסה את הליגה לפני שהיריבות התחילו לעבור למערך עם קישור מעובה יותר.
באותו הזמן, רפא בניטס, שזכה בשתי אליפויות בספרד עם ולנסיה, הוסיף בליברפול אלמנטים נוספים שהביאו להיעלמותו של ה-4-4-2 האנגלי.
בניטס יצר את ה-4-2-3-1 עם שני קשרים הגנתיים מאוד שכל אחד הוסיף אלמנט קטן להתקפה (צ'אבי אלונסו, למשל, העניק מימד אנכי למשחק עם מסירות ארוכות מדויקות וגם ידע להרגיע את המשחק עם מסירות קצרות). ביחד עם שני הקשרים הללו שיחק קשר "הרחבה לרחבה" הקלאסי, סטיבן ג'רארד.
ה-4-3-3 של מוריניו וה-4-2-3-1 של בניטס הפכו את ה-4-4-2 הגנרי לכמעט בלתי תחרותי.
דבר נוסף שהוביל למותו של ה-4-4-2 הגנרי היה התפתחויות פיזיולוגיות של הכדורגלנים. מקצועיות גבוהה יותר - פרנק למפארד היה מבלה שעות אחרי אימונים בריצות בין רחבה לרחבה במגרש האימונים ולאחר מכן באימוני ספריטנים קצרים בגינה של ביתו - טכנולוגיות רפואיות חדשות, שיטות אימון מתקדמות ואימוני כושר ספציפיים יותר לכדורגל, הפכו את השחקנים לחזקים ומהירים יותר ואת המשחק להרבה יותר קשה מבחינה פיזית, וכפועל יוצא מכך גם מבחינה טקטית.
מ-2007, מספר הפעולות של שחקן במשחק צמח ב-50%, מספר הספרינטים ב-80%, מספר המטרים בספרינטים ב-35%, מספר המטרים במהירות גבוהה ב-30%.
מה זה אומר? זה אומר ששניים כבר לא יכולים להשתלט על הקישור. פיזית זה בלתי אפשרי מול השחקנים של היום - אלא אם כן הם משחקים במערך מאוד צפוף בו החלוצים יורדים מאחוריי הכדור והקשרים בצדדים נכנסים פנימה גם כן - בדומה לאתלטיקו מדריד של דייגו סימאונה או לסטר סיטי של קלאודיו ראניירי בעונת האליפות.
"המהפכה" הושלמה בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 כאשר אלכס פרגוסון זנח את קונספט ה-4-4-2 לחלוטין (בעבר שיחקה סוג של 4-4-1-1). בשביל להתמודד עם צ'לסי של מוריניו, אלכס פרגוסון ועוזרו הפורטוגלי, קרלוס קיירש, אימצו גם הם את ה-4-3-3. הם הפכו את סקולס לפליימקר עמוק ובנו שלישייה התקפית קטלנית וגמישה, ללא חלוץ טבעי - קרלוס טבס, ווין רוני וכריסטיאנו רונלדו. מ-2006 עד 2009, יונייטד שלטה בליגה והפכה את ה-4-4-2 הקלאסי לנחלת העבר, למרות שאוהדיה דרשו " We want four four two" לאורך 2006. המהפכה נעשתה על חשבון רוי קין, הקשר הבריטי האולטימטיבי ורוד ואן ניסטלרוי, חלוץ הרחבה הקלאסי.
מאז ה-4-4-2 הגיח פה ושם, בעיקר בשנה של לסטר סיטי, אבל גם הוא היה יותר 4-4-2 איטלקי (רוחו של אריגו סאקי נשבה מהמערך) מאשר אנגלי.
אלכס פרגוסון. שיחק ללא חלוץ צילום: איי אף פי הגיוון אדיר
כיום, קשה מאוד לאפיין טקטית את הליגה האנגלית. הליגה המגוונת ביותר מבחינת טקטית. מאמנים גרמנים עם תפיסת משחק ברורה, מאמנים קרויפיסטים, תלמידים של מרסלו ביאלסה, מאמנים מהאסכולה האיטלקית, הפורטוגלית, הצרפתית והקרואטית.
ואולם, בניתוח של כל האלופות של הליגה, העקרונות להצלחה נותרו אותן עקרונות מ-1992. צריך "חוט שדרה" שמורכב משוער מצוין, בלם מצוין, קישור מצוין וחלוץ מצוין, לצד 'יצרני הזדמנויות' רבים באגפים ובמרכז המגרש. כמו כן, גיבוש ועבודה משותפת עדיין חשובים יותר מכל מערך.
