$
ספורט עולמי

"הכסף בפרמיירליג הוא בעיה טקטית"

לכבוד 25 שנה להקמת הפרמיירליג מייקל קוקס, עיתונאי הספורט, מפרסם סקירה של האבולוציה הטקטית של ליגת הכדורגל העשירה בתבל. בשיחה עם כלכליסט הוא מתאר איך מאמנים אנגלים שדורשים להגביה את הכדור לרחבה הפכו לחבורה קוסמופוליטית ומתוחכמת של מאמני הכדורגל הטובים בעולם

אוריאל דסקל 08:0308.08.17

מייקל קוקס הוא האיש מאחורי אתר Zonal Marking, שעוסק בניתוחים טקטים של משחקי כדורגל. האתר וחשבון הטוויטר שלו תפסו פופולריות עצומה בבריטניה וקוקס נהפך לאחד מהאינטלקטואלים החשובים בתקשורת הספורט האנגלית. לקראת העונה ה־25 של הפרמיירליג הוא פרסם את הספר The Mixer, כינוי ל"רחבה".

 

 

 

הספר הוא סקירה של האבולוציה הטקטית שעברה הפרמיירליג ומלא באנקדוטות על האנשים שהיו אחראים להפיכתה של הליגה לליגת הכדורגל העשירה בעולם הספר הוא סקירה של האבולוציה הטקטית שעברה הפרמיירליג ומלא באנקדוטות על האנשים שהיו אחראים להפיכתה של הליגה לליגת הכדורגל העשירה בעולם צילום: טוויטר Zonal Marking

 

הספר הוא סקירה של האבולוציה הטקטית שעברה הפרמיירליג ומלא באנקדוטות על האנשים שהיו אחראים להפיכתה של הליגה לליגת הכדורגל העשירה בעולם. מדוע בחר לקרוא לספר שלו "הרחבה"? כי לפני 25 שנה זו היתה ההוראה הטקטית השכיחה ביותר בכדורגל האנגלי. Get it in the mixer, כלומר תרימו את הכדור לרחבה, אולי תייצרו בלבול (mix) קרוב לשער היריב ואז אולי, עם השפיץ של הנעל, תכניסו גול. "זו טקטיקה שכולם צוחקים עליה כיום", אומר קוקס בראיון ל"כלכליסט" "אבל זו היתה הטקטיקה המובילה של הכדורגל האנגלי בשנות השמונים והתשעים. טקטיקה שקיבלה השראה מצ'רלס יוז, המנהל הטכני של התאחדות הכדורגל האנגלי, שהאמין נחרצות שהדרך הטובה ביותר לשער היא מסירה ארוכה לכיוון שער היריב והגעה למצבי הבקעה (Positions Of Maximum Opportunity או POMO). האובססיה הזו שלו פגעה בכדורגל האנגלי במשך שנים כי היא הפכה אותו לצפוי, פשוט, חד־ממדי, חסר חשיבה. ב־1992, כשהפרמיירליג יצאה לדרך, ככה שיחקו כדורגל באנגליה. כולם שיחקו 4-4-2 פשוט, כמעט ולא היו שחקנים יצירתיים על המגרש, היו רק 13 זרים ששיחקו במחזור הראשון של הליגה. אבל אז התחיל להיכנס הכסף הגדול. הסכם הטלוויזיה הראשון היה בשווי 51 מיליון ליש"ט בעונה, וכיום הקבוצות מקבלות 2.75 מיליארד ליש"ט לעונה, פי 50 יותר. הכסף הביא איתו מומחים מרחבי העולם, שחקנים ומאמנים והכל השתנה". כמה הכל השתנה? כיום בפרמיירליג יש יותר מאמנים שהיו שחקנים בברצלונה מאשר מאמנים אנגלים.

 

מה הדבר המפתיע ביותר שלמדת בזמן העבודה על הספר?

"הדבר הכי מפתיע שלמדתי זה שאפילו קבוצות שהתחרו על האליפות, קבוצות כמו ניוקאסל של קווין קיגן בעונת 1995/96, כמעט ולא עבדו על טקטיקה או עבודה קולקטיבית. באיזשהו שלב, כששחקני ההגנה של ניוקאסל ביקשו לעבוד על ההגנה, קיגן אמר להם שהוא יעיף אותם מהקבוצה. לא היתה שוב חשיבה טקטית גם בקבוצות בכירות". 

ארסן ונגר. "מאז המהפכה הטקטית אין מקום למנג'ר אחד שקובע הכל במועדון" ארסן ונגר. "מאז המהפכה הטקטית אין מקום למנג'ר אחד שקובע הכל במועדון" צילום: גטי אימג'ס

 

בספר אתה מתאר את אריק קאנטונה כ"מהפכן" החשוב בתולדות הפרמיירליג. מדוע?

"הוא היה שחקן ששינה את פני תפקיד החלוץ כ'שנכנס' בין הקווים, ירד מהקו של החלוצים והחל לקבל את הכדור קרוב יותר לקישור. בעבר שיחקו החלוצים ב'קו החלוצים', בדרך כלל כצמד של חלוץ גבוה וחזק שעולה לכדורים כדי להוריד את הכדור לחלוץ ה'כובש', בדרך כלל קטן יותר. קאנטונה, כאמור, שינה את התפקוד של החלוץ, חלק בזכות אלכס פרגוסון, אבל בעיקר בזכות עצמו. זה השפיע על כל המשחק. פתאום מנצ'סטר יונייטד שיחקה 4-4-1-1, ובלמים יריבים היו צריכים לצאת מהקו האחורי, מה שיצר הרבה שטח מאחוריהם לשחקנים תוקפים. פתאום החלוץ קיבל את הכדור בקישור והתחיל להניע הליכים. פתאום היו צריכים לעבוד קולקטיבית כדי לעצור אותו, ומאמנים, בפעם הראשונה, התחילו לחשוב על היריבה ועל איך עוצרים אותה - משהו שכמעט ולא קרה באנגליה, בה כמעט כולם שיחקו בצורה דומה. מיד אחרי קאנטונה הגיעו כל מיני גאונים זרים, שירדו מקו החלוצים והשפיעו על כל סגנון הקבוצה, דניס ברגקאמפ בארסנל, ג'יאנפרנקו זולה בצ'לסי ואפילו איל ברקוביץ' בסאות'המפטון ובווסטהאם. זה שינה את כל הכדורגל וגם פתח את הכדורגל למאמנים מהיבשת. והרבה זה בגלל ההצלחה של קאנטונה".

 

נכון יהיה לומר שההצלחה הגדולה האחרונה של ה-4-4-2 הקלאסי, קבוצה שמסתמכת בעיקר על עצמה, לא מתאימה את עצמה ליריבות ומנצחת, היתה של ארסנל בעונת 2003/04? מאז נכנסו מאמנים כמו ז'וזה מוריניו ורפא בניטס לליגה, הכדורגל נהפך להרבה יותר מתוחכם מבחינה טקטית, ופתאום השחקנים הכי טובים במערך פשוט כבר לא ייקחו לך אליפות?

 

"כן, אפשר להגיד את זה. ובאמת, לארסן ונגר לקח הרבה מאוד זמן להתאים את עצמו למציאות החדשה הזו בה הקבוצות היריבות עושות הגנה הרבה יותר מתוחכמת. ובהרבה מובנים מאז שכל משחק הפך לקרב טקטי שצריך להתכונן אליו הרבה יותר זמן - מבחינת ניתוח המשחק, ניתוח חולשות היריב, האימון לקראת, העבודה הקולקטיבית וכדומה - אז גם אין מקום יותר למנג'ר קלאסי שקובע הכל במועדון. אלכס פרגוסון תמיד היה כזה, אבל גם נתן המון חופש לעוזר המאמן שמתחתיו, לכן גם הצליח בעידן המודרני. ונגר פחות כי הוא מסרב לעבוד עם עוזר מאמן דומיננטי או מנהל ספורטיבי שיסייע ברכש ובאסטרטגיה, מה שפוגע בסופו של דבר בהכנה למשחק ובטקטיקה של הקבוצה שלו".

 

 

ז'וזה מוריניו. "הפרמיירליג השתנתה לחלוטין כשהוא הגיע" ז'וזה מוריניו. "הפרמיירליג השתנתה לחלוטין כשהוא הגיע" צילום: איי אף פי

 

האם כסף הוא גורם מפריע להתפתחות הקבוצתית והטקטית של קבוצות באנגליה? הוא מונע פתרון בעיות כי לא מחפשים לפתח שחקנים, אלא לרכוש אותם, ולא חושבים על סידור מחדש של הקבוצה, אלא מקווים ששחקן חדש ויקר "יפתור את הבעיה".

"יש בזה משהו. אנחנו ראינו את ההתפתחויות הגדולות מבחינה טקטית בספרד ובגרמניה כאשר - בגלל קריסות של מחזיקי זכויות שידור או חלוקה לא שווינית של זכויות שידור - מאמנים היו צריכים לפתח שחקנים בעצמם, למצוא טקטקיות כדי להתמודד עם הקבוצות העשירות ולחשוב הרבה. זה סייע לנבחרות של גרמניה וספרד גם. באנגליה לא היתה בעיה כלכלית לקבוצות, ואפילו האקדמיה שלהן הפכה ליצרנית כסף ולא ליצרנית שחקנים. צ'לסי למשל לא חושבת איך לפתח קבוצה אורגנית שמשחקת יחדיו מהאקדמיה להרכב הראשון. היא משתמשת באקדמיה כדי לגדל ולמכור שחקנים".

 

רוב החשיבה הטקטית בפרמיירליג היא מיובאת. האם יש מאמנים אנגלים שמתפתחים בזכות היבוא הזה? האם נראה אנגלי זוכה בפרמיירליג כמאמן? האחרון שעשה זאת היה הווארד ווילקינסון ב-1992.

"יש את אדי האו (בורנמות') ופול קלמנט (סוונסי), אבל הם שתי מדרגות מלהגיע לקבוצה גדולה באמת. נגיד צריכים לעבור בסאות'המפטון ואברטון לפני שהם מגיעים לארסנל־ליברפול־מנצ'סטר יונייטד. זה קשה, אבל כן ניתן לראות שברמה הטקטית טפטף הרבה ידע לשורשי המשחק. אפילו בליגה השביעית לא רואים את הכדורגל של פעם. יש הרבה יותר גיוון סגנוני ומאמנים אנגלים מאמצים אותו. צריך לזכור גם שקבוצות אנגליות היו מורחקות מאירופה בתחילת שנות התשעים בגלל אסון הייזל. זה שם את הכדורגל האנגלי בפיגור משמעותי נגד היריבות מהיבשת בזמן מאוד קריטי של שינוי החוקה - חוק הנבדל והאיסור לשוער לתפוס את הכדור ביד, אם שחקן הגנה מחזיר לו את הכדור ברגל - ששינה את הטקטיקה בכל אירופה. גם כל התפיסה שצריך להתאים את עצמך ליריב היא חדשה על האי הבריטי באופן יחסי".

 

בשנה שעברה ראינו את רוב הקבוצות מנסות לשחק עם שלושה בלמים בעקבות ההצלחה של צ'לסי. מה המגמות שניתן לצפות להן השנה?

"קשה לנחש, אבל המגמה כרגע היא שהעמדה של שחקן כבר לא מגדירה אותו כשחקן. למשל ג'ון סטונס, בלם מנצ'סטר סיטי, הוא יותר שחקן שלם מאשר בלם. מצד שני אנחנו כן רואים יותר ויותר קבוצות מחפשות את 'האנגולו קאנטה' שלהן. שחקן שחוטף כדורים במרכז המגרש ומסייע ביצירת לחץ על היריב. מישהו שהוא דינמי מאוד. קאנטה הוא מה שצ'אבי היה ב־2010, מכתיב הקצב והסגנון של הקבוצה, וקבוצות מחפשות אחר כאלה".

 

 

הפרמיירליג היא עולם מאוד מסובך עכשיו, וצריך מבנה מועדון נכון ומאמן מצוין כדי להבין אותו ולהצליח בו" הפרמיירליג היא עולם מאוד מסובך עכשיו, וצריך מבנה מועדון נכון ומאמן מצוין כדי להבין אותו ולהצליח בו" צילום: גטי אימג'ס

 

ייתכן שבפרמיירליג עברו משמרנות טקטית לחדשנות אובססיבית?

"הכל משתנה מאוד מהר והכל מאוד אופנתי. בעשור האחרון הכל השתנה. מבחינת משאבים, התמקדות ביריבים, שימוש בסטטיסטיקות פיזיות וטקטיות ועוד. העולם הזה מאוד מסובך עכשיו, וצריך מבנה מועדון נכון ומאמן מצוין כדי להבין אותו ולהצליח בו".

 

הפכת מבלוגר לעיתונאי וסופר. מה הטיפ שלך לכותבים צעירים?

"מהניסיון שלי אני יכול רק להגיד שצריך לעשות משהו שונה לחלוטין ממה שקיים, ובמקביל לאמץ את הטכנולוגיות החדשות. לי היה מזל להיות בטוויטר. אם אני עיתונאי חדש, אני צריך להיות הכי קשור לנישה שלא נחקרה מספיק ולחידושים טכנולוגיים".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x