על הגובה: עולם הכדורסל החדש של גולדן סטייט ווריירס

הנוסחאות שסטיב קר ניסח בשנים שבהן הכין את עצמו להיות מאמן ב-NBA הוכיחו את עצמן במעבדות הכדורסל. קר אמנם קיבל קבוצה מאומנת היטב, אבל בשלוש שנים האחרונות הוא הצליח לטעון בגולדן סטייט אנרגיות של הנאה טהורה ולהטמיע בהם עקרונות יסוד של כדורסל אחר, קבוצתי וטוב יותר.

ג׳אוול מקגי למשל, הסנטר המחליף של גולדן סטייט, מסוגל לתפוס את האלי-הופים שמוסרים לו יותר מחצי מטר מעל הטבעת (נתון אמיתי). צילום: רויטרס

כדי להבחין בפלא הקבוצתי שנקרא הווריורס לא צריך יותר מזוג עיניים, אבל הנה כמה נתונים שמדגישים את הייחודיות של הקבוצה:

גולדן סטייט הובילה את הליגה במהירות תנועת הכדור בין השחקנים, במספר הכדרורים הנמוך בליגה, באחוז הסלים שנבעו מאסיסטים (70.5%) ובמספר המסירות לאסיסט (מסירה לשחקן שמוסר אסיסט).

בחמש השנים האחרונות הקבוצות ב-NBA הגדילו את השטח שעליו משחקים כדורסל. סגנון משחק שמתבסס על זריקה מחוץ לקשת, מאלץ את ההגנות להתאים את עצמן ולסגור את אפשרויות הזריקה רחוק מהסל. צורת המשחק הזו הובילה גם לתוצאות שלא חשבו עליהן קודם: ככל שמרחקי הזריקה גדלים, כך גם המרחק שאליו עפים הכדורים שחוזרים מהסל, תופעה שהעניקה יתרון לקבוצות שאוהבות לרוץ, כמו הווריורס שהובילו את הליגה בהתקפות מעבר. גולדן סטייט היא רק דוגמה אחת לקבוצות שמתבססות על זריקה משלוש, כש-36% מסך כל הזריקות שלה נלקחות מהטווח הזה.

קצב המשחק המהיר והזריקות יצרו הרבה מאוד מצבים שבהם עשרת השחקנים מפוזרים על מגרש שלם וצריכים להגיב לתנועה מהירה ומסירות ארוכות. בשנים האחרונות כל המגרש הפך לאזור מלחמה, לא נשארה אף פינה תמימה, והקבוצות היו חייבות ללמוד להגן על כל מילימטר על המגרש. זו הנקודה שבה הגיח כדורסל חדש שהיינו עדים לבריאתו. אנחנו ברי מזל מספיק כדי לחזות בו ממשיך להתפתח.

גולדן סטייט חושפת בפנינו עוד ענף שצמח על עץ הכדורסל החדש: שטח המשחק התרחב גם במימד הגובה. אם הזריקה מחוץ לקשת (ותוצאותיה) הגדילה את שטח המשחק במימדי אורך ורוחב, העונה גולדן סטייט הוסיפו עוד כמה עשרות סנטימטרים למימד הגובה.

ג׳אוול מקגי למשל, הסנטר המחליף של גולדן סטייט, מסוגל לתפוס את האלי-הופים שמוסרים לו יותר מחצי מטר מעל הטבעת (נתון אמיתי). כשמקגי משחק עם ארבעה שחקנים שמסוגלים לכדרר, למסור ולזרוק ההתקפה של הווריורס בלתי ניתנת לעצירה. אם הקבוצה המגינה יוצאת לעזרה על הכדור, אחד מהלוחמים פשוט יעיף את הכדור לכיוון הטבעת ומקגי כבר יטביע אותו בתוכה. ואכן, יש עליה במספר האלי-הופים שגולדן סטייט מייצרת מאז שסטיב קר התחיל לאמן את הקבוצה: לפני שלוש שנים 0.85% מהזריקות של הקבוצה בתוך הקשת היו נסיונות אלי-הופ, בעונה שעברה (2014-15) הקבוצה כמעט והכפילה את השימוש בשיטה (1.59%), והעונה גולדן סטייט מעיפה 2.05% מהזריקות השדה שלה באלי-הופ. מקגי, אגב, היה מעורב ב-76% מהאלי-הופים של גולדן סטייט העונה.

קבוצות ההגנה מכירות את הטריק הזה וכשאחד המגינים מנסה למנוע האלי-הופ ממקגי, אחד משבעים הכוכבים של הווריורס יעשה סל קל. לא במקרה יותר משליש מהסלים של מקגי (37.1%) בפלייאוף נעשו אחרי שהוא חתך לסל. וזה בלי שדיברנו על היכולת ההגנתית שלו להעיף כדורים שמנסים להגיע לטבעת. מקגי הוא החוסם הכי טוב בליגה אם עושים התאמה לדקות משחק - 3.3 חסימות לכל 36 דקות (לשם השוואה, רודי גובר מיוטה ג'אז חוסם 2.8 פעמים בכל 36 דקות). לפי התיאוריה הזו, גולדן סטייט הצליחה למצוא עוד כמה סנטימטרים מרובעים כדי למתוח את השרירים והעצבים של הקבוצה היריבה.

אלה לא רק החיתוכים של מקגי או זאזא פאצ׳וליה, שאמנם לא קופץ גבוה אבל כמעט שליש מסך הנקודות שלו באות אחרי שהוא חתך בלי כדור לעבר הסל (שלישי בליגה). גם יתר השחקנים של גולדן סטייט שואפים גבוה: קארי זורק בקשת גבוהה בצורה קיצונית וכשדוראנט חודר לסל הוא מגיע עם הראש עד החלק התחתון של הקרש. העובדה שגולדן סטייט מניעה את הכדור במהירות מטורפת (2.4 שניות לנגיעה של שחקן, לעומת ממוצע של 2.8 בליגה) ושהכדור כמעט לא יורד לרצפה (1.8 כדרור לשחקן, לעומת 2.2 בליגה), מזכירות את הדבר הראשון שכל דרדק יודע להגיד: בכדורסל יש יתרון לגובה. גולדן סטייט אמנם לא ניצחה כנגד כל הסיכויים והטביעה למוות את כל היריבות שלה, כפי שהיה צפוי, אבל את הסיפור של קבוצת-העל הזו צריך להכניס לתוכנית ההוראה. בספרות, בהיסטוריה, במתמטיקה. ברוכים הבאים להופעה של עוד מימד בכדורסל הטוב בכל הזמנים.

סטיב קר. ״אם צריך להגיד את האמת, הקבוצה שלנו לא באמת היתה מפוצצת בכישרון. האליפות הזאת היא בעיקר תוצאה של אימון״ צילום: איי אף פי

מעט מאוד כישרון

שניות אחרי שהוכרזו כאלופים קר תיקן את ״התפיסה הרווחת״ לגבי הווריורס: ״אם צריך להגיד את האמת, הקבוצה שלנו לא באמת היתה מפוצצת בכישרון. האליפות הזאת היא בעיקר תוצאה של אימון״. קר יודע להתחמק משבחים באלגנטיות מעוררת קנאה. כשהוא מגחיך את הסיטואציה הוא קורץ לכולנו: ״אני יודע מה אתם באמת חושבים. אתם בטוחים שכל אחד היה יכול לקחת אליפות עם חבורת הכוכבים הזאת, אפילו מייק בראון. גם אני חושב ככה״. זה מצחיק כי זה לא נכון. אבל גם קצת כן. בדרכו המעודנת קר מעביר את נטל ההוכחה אלינו: ״עכשיו תגידו לי אתם, אתם באמת חושבים שאין לי שום חלק באליפויות האלה?״.

אני לא הולך להרים את הנטל הזה כי לסטיב קר מגיע קרדיט עצום על איכויות האימון הנדירות ויש לו חלק מרכזי באליפות של הקבוצה. אבל למרות כל האיכויות של הווריורס שאלה אחת תמשיך לרחף מעל האליפות האחרונה שלה: האם היא ראויה לאותו כבוד שמתלווה לניצחון ההירואי של קליבלנד בעונה שעברה למשל? אפשר לפתור את השאלה הזאת בקלות: טבעת אליפות היא טבעת אליפות, ומי שהצליח להשיג אותה בדרך חוקית ראוי לה. אבל האם ספורט הוא לא ההתעלות מעל המגבלות האנושיות? סיפור שבו החלש מערים על החזק? הרגע שבו אנחנו מקבלים שיעור בכוחה של הרוח? בכוחו של הנס?

זו בדיוק הסיבה שאנחנו עדיין חוגגים את ההתפוצצות של קליי תומפסון על אוקלוהומה בשנה שעברה, שהחזרה של קליבלנד מ-3:1 היתה כל כך מרשימה, שדוד וגוליית הוא עדיין סיפור מכונן בתרבות שלנו. חווית הצפייה במשחקים של גולדן סטייט בפלייאוף האחרון סיפקה חוויה הפוכה לגמרי: גוליית בא ומרסק את דוד לחתיכות. סיפור כזה לא היה נכנס לספר הספרים. המובן מאליו לא מעניין אף אחד.

דווקא קליבלנד מוכת הגורל הדגימה את כוחה של הרוח הספורטיבית. בעוד שבשלושת המשחקים הראשונים הקבוצה של לברון קלעה 1.01 נקודות לכל פוזשן, תפוקה יותר גרועה מזו של הקבוצה הכי פחות יעילה בעונה הרגילה (פילדלפיה ייצרה רק 1.03 נק׳ לפוזשן), במשחק הרביעי קליבלנד עלתה למגרש בתחושת דחיפות שהעצימה את היכולות האמיתיות שלה פי כמה וכמה. ברבע הראשון למשל, היא ייצרה 1.65 נקודות על כל פוזשן. זה נתון פסיכי. לשם השוואה, ממוצע הנקודות שקבוצות ייצרו כתוצאה מאיבודי כדור של היריבה, הנקודות הכי קלות בעולם, עומד על 1.61 נקודות לפוזשן. גם יעילות הקליעה של קליבלנד לשיאים לא אנושיים – הקבוצה קלעה 53.5% מהזריקות שהיא לקחה מחוץ לקשת (הממוצע בליגה עומד על 35.8%).

למרבה הצער, במקום שהפלייאוף יספק לנו סיפורים של הישרדות ואנדרדוגים, הוא סיפק לנו דריסה בשידור ישיר.

ובכל זאת: הלוחמים

למרות שהאיכויות הכי חשובות בספורט נמנעו מאיתנו, גולדן סטייט נתנה לנו הזדמנות נדירה לחזות בהתגשמות של מושג היופי. התנועה של השחקנים, הכדור שמשייט ביניהם, התיאום ההגנתי והכימיה בין השחקנים הם מסוג הניסים שאוהד כדורסל רואה רק פעם אחת בחיים. בנוסף לכל אלה, גולדן סטייט מתחה את גבולות הכדורסל עוד קצת, והפעם לגובה.

הכותב הוא דוקטורנט שחוקר את כניסת הטכנולוגיה ושיטות הניתוח הסטטיסטי ל־NBA, במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר־אילן. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר AdirWanono@