איך פותרים את סכסוכי העבודה בספורט האמריקאי?

בלי סטאז' ארוך ומתיש, בלי גלימה שחורה ובלי תעודת מגשר או בורר. בסכסוכי העבודה הקשים של הפוטבול ושל הכדורסל בארה"ב יש דברים שניתן לפתור באמצעות מעט חשיבה מחוץ לקופסה. ולשם כך מספיק ההיגיון הפשוט ומה שקרוי "האינטרנט" (נעים להכיר, ספורטאים ובעלים!).

צ'אד אוצ'וצ'ינקו שחקן פוטבול שנבחן בקנזס מה-MLS. השביתה תימשך לפחות עוד שבועיים צילום: איי פי

NFL: וכה אמר הבורר לאנשי הפוטבול

בטיחות השחקנים

הנה סעיף די פשוט - שבו טובת הכלל והפרט לטווח הארוך מתנגשת עם האמונה הספורטיבית של "לי זה לא יקרה". בעוד שנושא בטיחות השחקנים עולה כתת־נושא להרחבת העונה מ־16 ל־18 משחקים, הוא נושא חשוב בהרבה מכל שאר הנושאים בסכסוך העבודה. יש להורות על בדיקה של סמים משפרי ביצועים והרחקת שחקנים שנוטלים אותם. הקומישינר רוג'ר גודל הזכיר את זה בימים האחרונים, אך השחקנים חייבים לקפוץ על זה. ברור לכולם שהחומרים הלו אינם מיטיבים עם השחקנים. וברור כי כמחצית מהשחקנים בפוטבול משתמשים בחומרים האלה. ומסיבה טובה: הם מאריכים את הקריירה בכך שהם מעניקים ביצועים טובים יותר של מהירות וכוח לאורך זמן רב יותר. אך עם הביצועים המשופרים מגיעות הסכנות. התוספת במהירות ובכוח מעלה את הסיכון לפגיעות קשות יותר, שפירושן יותר קריירות שנקטעות באבן, וגם יותר נזקים חמורים לטווח ארוך. בנוסף, עצם השימוש בחומרים האלה איננו מומלץ לגוף, וכולל תופעות לוואי איומות, כמו שיעור יתר בגב.

חוזים

הבעלים רוצים חוזים קצרים יותר, בעיקר לרוקיז. השחקנים יכולים למנף את זה לתוצאה שתהיה טובה להם - אבל עליהם לדרוש כטרייד אוף יותר כסף מובטח על חשבון תמריצים התלויים בהישגים אישיים וקבוצתיים. זה יראה שהבעלים מוכנים לעשות פשרות גם מהצד שלהם. ולשחקנים זה יאפשר להתמקד במשחק עצמו ופחות בסטטיסטיקה אישית, מה שעשוי, בתיאוריה, גם לעזור להם להימנע מפציעות. שחקנים רבים עולים לשחק פצועים ומסכנים את המשך הקריירה שלהם, בעיקר כשהם נמצאים במרחק נגיעה מאבני הדרך הסטטיסטיות בחוזה שמעניקות להם עוד כמה מאות אלפי דולרים.

כסף

אם המרכיב העיקרי בתאוות הבצע האינסופית של הבעלים הוא כמיליארד דולר לעונה, כלומר כ־30 מיליון דולר פר קבוצה פר עונה, אחת הדרכים להגיע לשם היא באמצעות חסויות על החולצות. אמנם זה יכער את מדי הספורט הנקיים ויהפוך אותם לחסרי נשמה כמו מדי הכדורגל, אך אם כל מה שאכפת לבעלים הוא הכסף, למה לא? בעולם הכדורגל חסויות יכולות להגיע לסכומים של 30 עד 40 מיליון דולר בעונה, בפוטבול אפשר להגיע בקלות ל־15 עד 20 מיליון דולר בממוצע לקבוצה עבור נותן חסות עיקרי. זה גם ייתן הזדמנות לפוקס ניוז, ישראל היום של ארצות הברית, הזדמנות להוכיח שקבוצות בערים ליברליות, כמו לוס אנג'לס וניו יורק, מקבלות כספים מאוסמה בן־לאדן באופן ישיר. במילים אחרות: חגיגה.

אוהדים

בשלוש מילים: מספיק עם ההחשכות של שידורי משחקים לשוק המקומי במקרים שבהם לא נמכרו כל הכרטיסים למשחק. במקום הדיקטטורה האנכרוניסטית של עריצים ונתינים, יש לשדר את כל המשחקים בכל מקום, ולהכניס לסעיף חוזי הטלוויזיה פיצוי לבעלים בסך 50% על הכרטיסים שלא נמכרו. זה עדיין ישמור את התמריץ לקבוצות - הרי על כרטיס שנמכר בפועל הן מכניסות כפליים - אך יעזור בצמצום בתיעוב הבעלים שנוקטים דרך נוראה של מניעת המשחקים מהאוהדים.

שחקני הלייקרס והמאבריקס מתקוטטים. היחס של הקומישינר לשחקנים הולך והופך מחפיר צילום: אי פי אי

NBA: כאן הפערים בין הצדדים נראים בלתי ניתנים לגישור. ולכן

לפטר לאלתר את דיוויד סטרן

היחס של הקומישינר לשחקנים הולך והופך מחפיר. תחתו הליגה חוותה שערוריות רבות, לרבות הטיית משחקים בידי שופטים לטובת תעשיית ההימורים. והוא הוביל את הליגה להפסד של מיליארד דולר בחמש שנים. היה שלום. לאחר מכן, אפשר להתחיל לחשוב מחדש על פתרון הבעיות בליגה.

ביטול תקרת השכר ומס היוקרה

יש לבטל את עניין תקרת השכר ומס היוקרה. זה לא שהרעיון - להעביר כסף מהעשירים לעניים - איננו נכון; אלא שהמנגנון שנועד לעשות את זה יוצר עיוות נורא בדרך.

ההסבר הוא פשוט: שיטת תקרת השכר יצרה מצב שבו טעות של מועדון בהחתמת שחקן יכולה לדון את המועדון לכמעט עשור שלם של דשדוש - שש עונות תחת חוזה (בעונה השביעית והאחרונה כבר שולחים אותו בטרייד) ועוד שתי עונות (במקרה הטוב) של בנייה מחדש. זוכרים את הפציעה של גרנט היל שהרסה את העשור של אורלנדו? ואת סטפון מארבורי שקיבל 23 מיליון דולר מהניקס לשבת על הספסל? ואת וין בייקר? ויש עוד דוגמאות אבל נסתפק באלה. כדי להצליח חייבים להרשות למועדונים לטעות. אם יש מועדוני ענק שיכולים לפקשש ומעוניינים להצליח - מה שמוביל לרייטינג גדול יותר לליגה כולה - למה למנוע מהם? למה לא לתת לקבוצה אפשרות למחוק מהספרים חוזה "כושל", שיוגדר מבעוד מועד כפציעה או כסכסוך עבודה?

עוד אופציה היא להכניס מבנה מסוים של תמריצים לשכר, שאיננו נחשב כחלק מתקרת השכר. בעיקר השנה נדמה שהסופרסטארים שועטים בריצת אמוק לשווקים הגדולים, כי ממילא כל הכסף בחוזה מובטח, אז איפה האפסייד של לשחק בשוק קטן? במקרה המוצע, קבוצות שוק קטן יציעו אולי חוזים קטנים קצת יותר, אך הרבה יותר כסף מובטח. ומהצד השני, זה יאפשר לקבוצות העשירות לשלם ליותר כוכבים, אולם מנגד אם יקרה להם משהו הם יגמרו עם כלום.

הדדיות

תמריצים - לא רק על השחקנים. ומהצד הניהולי, המצב שבו הקליפרס, שבבעלות הקמצן האגדי דונלד שטרלינג, הוא אחד המועדונים הרווחיים בליגה למרות שנים של הפסדים על המגרש איננו מצב טוב. השיטה צריכה לתגמל הצלחה ולהעניש כישלון דרך הכיסים. כבר כתבנו כאן בעבר על הרעיון לאלץ קבוצות להוריד את מחירי הכרטיסים בעקבות שנים רצופות של אי־הגעה לפלייאוף. כעת הזמן ליישם אותו.

לתגמל בוגרי קולג'

שחקנים בוגרי קולג' יקבלו צוהר בחוזים לכסף רב יותר. בעולם שבו ספורט המכללות צובר תאוצה, שחקן שיצטיין במכללות יותר מהשנה ההכרחית לפני ה־NBA יוכל להביא עמו לליגה אוהדים חדשים שאותם צבר בארבע שנות משחק. במצב כזה לא ירגישו שחקנים צעירים שכל שנה בקולג' עולה להם ביליוני דולרים.

לקצר את הכל

אין די בחוזים קצרים יותר ונמוכים יותר, כפי שרוצים הבעלים. בשביל עקרון ההדדיות יש לקצר את הפלייאוף ולקצץ בקבוצות. השנה, כבר אחרי שליש העונה, הבטיחו את מקומן כ־13 מתוך 16 הקבוצות שיופיעו בפלייאוף. התחרות שנותרה היתה ממילא של קבוצות בדרג ב' ומטה. בנוסף, פלייאוף שאורכו כשליש מעונה שאורכה כשליש הגלות הוא ארוך מדי ולא מעניין. השחקנים יקבלו אפוא פחות כסף אבל על פחות משחקים. הבעלים ירוויחו פחות על משחקי הבית אך יוכלו ליהנות ממוצר טוב יותר ולתמחרו בהתאם. והאיכות תעלה. מושלם. לתרגם ולהעביר לליגות בבקשה.