איך מעלים שווי קבוצה בישראל?

מצחיק להגיד את צמד המילים "שווי קבוצה" בישראל, כי אף אחד לא מדבר ככה במדינה. לא אומרים "שווי קבוצה" כמו שלא מגדירים את הכדורגל כ"מוצר" או את האוהדים כ"לקוחות". חוץ ממכבי תל אביב בכדורסל ומכבי חיפה בכדורגל אין יותר מדי בכירים בקבוצות שבכלל יודעים שאפשר לדבר ככה.

"עסקי הספורט בישראל זה הדבר הכי רחוק מעסקים שיש", אומר שמוליק לוי, שפעם היה איש השיווק של בית"ר ירושלים, ולמרות ניסיונות רבים להפוך את הקבוצה למצליחה על המגרש ומחוצה לו כשל, מפני שלמועדון היה חשוב יותר להשקיע מיליון שקל באיזה שחקן בינוני שעזב עם הכסף אחרי שנה מאשר להשקיע 100 אלף שקל במחלקת השיווק, שהיתה יכולה להיות השקעה שתחזיר את עצמה. אבל ככה זה כשהבוס לא רוצה שהמועדון יהיה גדול יותר ממנו.

ובכל זאת, מה אפשר לעשות בכדורגל הישראלי, שבאופן עקרוני נמצא באירופה ויכול ללמוד גם ממנה משהו? הדבר היחיד שמעלה את השווי של המועדון ברמה משמעותית זה נכסים - נכסי נדל"ן או נכסים מקצועיים - כלומר, שחקנים ומחלקת נוער. דבר נוסף שאפשר להגדיר אותו כחלק משווי של קבוצה בישראל זה מותג הקבוצה. אבל המותגים מכבי, הפועל או בית"ר חלשים יחסית ללא תוכן שימלא אותם. כלומר, אם מכבי תל אביב בכדורגל תרד לליגה השלישית, ספק אם יהיה מישהו שיהיה מוכן לשלם עליה 70 מיליון שקל, כמו שאלכס שניידר עשה לפני כמה שנים והתחרט על כך בזמן קצר, לאחר שגילה שמדובר בנכס רעיל.

בכל מקרה, לפי מה שההיסטוריה הרחוקה והקרובה מלמדת אותנו, השקעת הון בבניית הרכב כוכבים מעולם לא החזירה את עצמה, אלא אם כן עולים לליגת האלופות, וגם זו החזרה רגעית בטווח הקצר, כלומר לכיסוי הפסדים. השקעה נרחבת, יסודית וחכמה במחלקת נוער (נכס), שתייצר שחקנים איכותיים (נכסים) היא ההשקעה היחידה בכדורגל הישראלי שיכולה להחזיר את עצמה. ואם יעקב שחר, שעושה את זה כבר שני עשורים, ירצה למכור את מכבי חיפה, הוא ימכור נכס ששווה משהו ולא סתם מותג חסר תוכן, קבוצה בוגרת ללא מועדון.

טוטו תמוז. לא שיחק באייאקס, ריאל מדריד או שאלקה צילום: ראובן שוורץ

תרבות כדורגל חולה

ועוד משהו על תרבות הכדורגל בישראל. יש הרבה מאוד דברים נוראים בישראל. שחיתות שלטוני; פגיעה מוסדית חסרת רגישות בניצולי שואה; גזענות שמתקבלת בנחת ועל הדעת על רוב הציבור; פקקים יונקי זמן ומעוררי עצבים בגלל תשתיות לקויות; מערכת חינוך מתפוררת; קשישים שמחטטים בפחי אשפה; מוקדי שירות לקוחות, העובדה ש-H&M כאן ממש לא כמו באירופה. יש עוד הרבה דברים, אין ספק, אבל הדבר שבעת כתיבת שורות אלה הכי מציק לי זה תרבות הכדורגל הנוראית בישראל. תרבות כדורגל שהתקשורת היא חלק גדול ממנה.

ניקח דוגמאות קטנות מהשבוע. שלמה שרף,הפרשן הלאומי ולשעבר המאמן הלאומי, הציג לראווה את כל מה שחולה בתרבות הכדורגל הישראלית ב-90 הדקות של משחקה של הפועל נגד שאלקה. מלבד העובדה ששאג בחוסר מקצועיות בכל פעם שהכדור התקרב לרחבת השער של שאלקה, גם אמר שקלאס יאן הונטלאר, החלוץ הנפלא של נבחרת הולנד ולשעבר באייאקס וריאל מדריד (שתי קבוצות שעשו משהו בהיסטוריה של הכדורגל), לא יותר טוב מטוטו תמוז. זאת על סמך 90 הדקות הבינוניות שהראה בבלומפילד מול משחק נלהב אך לא יעיל של תמוז.

אני לא משוכנע בזה ב-100% אבל די בטוח ששרף בחיים שלו לא ראה את הונטלאר משחק. כי אם הוא היה רואה אז הוא לא היה אומר את זה. למה ששרף יראה בכלל? למה שיתכונן ל-90 דקות של פרשנות? שרף הרי שם על כסא הפרשן, בשביל לעשות רעש ולא להעניק תובנות כלשהן. זה לא התפקיד של פרשן הכדורגל בישראל.

בהמשך השידור גילה שרף לכולם שהוא לא יודע את חוקי הנבדל של ישראל כשהתלונן על כך ששחקן של שאלקה היה בנבדל אבל השופט לא שרק. לא היה נבדל אבל שרף היה בטוח שכן. מביך עבור ערוץ הספורט בעיקר שהפרשן שלהם לא יודע את חוקי הנבדל.

אבל שרף הוא רק סימפטום לחוסר ההבנה והפיגור של הכדורגל הישראלי. רוב חבריו של שרף לכורסאות הפרשנים גם לא עושים עבודה טובה ממנו. אבל זה לא רק רמת הפרשנים העלובה, זה גם העובדה שאין ולו תוכנית אחת בכל ערוצי הספורט שמתעסקת רק בדיון על כדורגל - "יציע העיתונות" בה בעיקר צועקים זה על זה לא נחשבת.

אין תוכנית עם שיחה על המשמעויות של הכדורגל - המשמעויות החברתיות, הכלכליות, התרבותיות שלו.  אין גם תוכניות בהן מתקיימת שיחה רצינית על היבטיים מקצועיים או טקטקיים (הרי אלי אוחנה בעצמו אמר "טקטיקה שמקטיקה").

זה רק מראה שבישראל אין דיון אמיתי ופתוח על המשחק. הכל נשאר בתוך הביצה. בין אותם אנשים שמאמנים את הנבחרות הצעירות ומפרשנים את משחקי ליגת האלופות.

הכל מאוד צהוב. ושטחי. אין עומק, אין דרישה להבנה, אין קריאה לשינוי. ואחר כך מתפלאים שהנבחרת שלנו חסרת עומק והבנה.