הכדורגל הישראלי מסרב ללמוד

1.  ב-2005 הגיע ז'וזה מוריניו לביקור בישראל כדי לקדם את מפעל בתי הספר המשותפים ליהודים ופלסטינים של מרכז פרס לשלום. בין השאר העביר הרצאה מעלפת/מאלפת ומקצועית לחלוטין לכתבים ומאמנים ישראליים. על הספסלים הקדמיים ישבו כל המאמנים הבכירים בישראל וצפו במוריניו הכריזמטי מדבר על שיטות האימון שלו, מערכי אימון שחיבר לבדו ובכלל - על דרך עבודתו.

מעולם לא נכחתי באירוע כה מרתק מבחינה מקצועית. האדם ששינה את הדרך בה מתאמנים כדורגלנים – ששכלל את שיטת אימון הכושר עם כדור – העניק, בחינם, השתלמות נדירה. "זו הפעם הראשונה שראיתי דבר כזה", אמר מאט יוז, כתב "הטיימס" המנוסה שנכח בהרצאה וכתב כל מילה ממנה. גם אני כתבתי כל מילה שיצאה מפיו של הפורטוגלי. על הספסלים הקדמיים אף אחד לא הוציא עט ודף. אף אחד לא רשם כלום מההרצאה (+ דיאגרמות וטיפים לשיחות עם שחקנים/בעלי קבוצות וכ'ו) שמוריניו העביר. כששאלתי את אחד המאמנים מדוע לא רשם כלום, ענה: "זה לא באמת הרצאה" או משהו כזה.

מספר שבועות לאחר מכן נודע לי שאלי אוחנה, מאמן בית"ר אז, העביר איזשהו תרגיל שאסף מההרצאה באימון קבוצתו. השחקנים התלהבו, אבל אוחנה לא חזר אליו. ההנחה היא ששכח איך מעבירים אותו (הוא בהחלט לא היה קל לזכירה). מעטים המאמנים הישראליים שבאמת עושים מאמצים כבירים כדי ללמוד. לצאת להשתלמויות במקומות בהם הכדורגל מפותח יותר וללמוד איך עושים את זה כמו שצריך.

ז'וזה מוריניו. אין באמת מה ללמוד ממנו. מה הוא יודע בכלל? צילום: איי אף פי

2. חזרתם של הכדורגלנים הישראלים לחיקו המהביל של הכדורגל הישראלי אינה דבר חדש. הכדורגלנים הישראלים מעדיפים את החמימות של הביצה כאן מאשר הכדורגל המקצועי והקר יותר באירופה. זה לא סוד. ובאמת, מלבד מעטים, רוב השחקנים הישראלים לא נשארים יותר משנה או שנתיים באירופה. עצובה במיוחד חזרתו של בן סהר מאספניול (אגב, לא כדאי למכבי חיפה לנסות ולהתחים את גיא אסולין?). הוא היה אמור להיות התקווה הגדולה של החוד הישראלי - חלוץ אירופאי אמיתי. מהיר וחד, טכני וחזק. אבל החלטות בעייתיות שלו ושל סביבתו, המעברים התכופים בין הליגות והקבוצות מנעו ממנו להתקדם.

אולי החזרה להפועל תל אביב לעבודה עם המאמן הישראלי היסודי ביותר (אלי גוטמן) תעשה לו טוב ותחזיר אותו לאספניול מוכן יותר. גם הניסיון בצ'מפיונס ליג או לפחות במוקדמות ליגת האלופות אמור לעזור. הכדורגל הישראלי צריך לקוות שבן סהר יחזור לאירופה כמה שיותר מהר - שלא נקבל עוד ברק יצחקי.

3. כמו המאמנים והכדורגלנים כך גם העסקנים בישראל לא ממש מעוניינים ללמוד מאיפה שיודעים - ולמה צריך, הרי יש לנו את הליגה השישית בטיבה באירופה. הגדיל ואמר חזי מגן, יו"ר בני יהודה החרוץ דווקא ש"כל מה שאני צריך לדעת אני יודע ממשה דמאיו".

באוקטובר תיערך בלונדון ועידת Leaders in Football – מנהיגי הכדורגל. 30 ליגות מרחבי אירופה שלחו כבר נציגים לאירוע שידון בעיקר בעסקי הכדורגל ומה הכדורגל יכול ללמוד מליגות כגון ה-NHL וה-NBA. נציגים מהליגות הגדולות גם יהיו שם ועד כה ליגות בסדר גודל "ישראלי" – סלובניה, שווייץ, בולגריה, אוסטריה, סקוטלנד ועוד – כבר הבטיחו את נציגותיהם שם. הכל במטרה ללמוד ולעשות מינגלינג עם האנשים הבכירים בעולם הכדורגל. הוועידה אמנם לא יוקרתית כמו הוועד הפועל של אופ"א, אליו שייך אבי לוזון, אבל היא כן תהיה מאוד מאוד מקצועית ותאפשר לאנשים שמסביב לכדורגל ללמוד איך מפתחים את הצד העסקי שלו. מלבד ראשי מכבי חיפה אין יותר מדי עסקנים בישראל שיוצאים להשתלמויות. חוסר הרצון הזה ללמוד ממי שיודע בעורקינו.

בן סהר. עבר יותר מדי מועדונים וליגות בפחות מדי זמן צילום: ראובן שוורץ

4. דוגמה נוספת לטיפשות מייגעת היא עניין בניית מתקני הספורט כאן. בעולם יש כמה וכמה חברות שיודעות איך לבנות אצטדיונים ברמה הכי גבוהה - ולא ביוקר. אבל הטיפשות המשתקת של הרשויות בישראל לא תיאמן. רק חברות ישראליות זכו במכרזים המופקרים (כמעט ללא רגולציה) לבניית האצטדיונים החדשים. זה קרה בתחילת העשור שעבר. התוצאה: אין אצטדיונים חדשים.

בנתניה השערורייה כה גדולה שאצטדיון שהיה אמור להיפתח בתחילת העשור הקודם לא יפתח לפחות עד 2013. לפי קצב התקדמות העבודה ספק אם בעיר נתניה יהיה אצטדיון עד 2020. הטיפשות הקבלנית (הניחו את הקשתות באמצע המגרש ואי אפשר להרים אותן) נובעת בעיקר מחוסר ניסיון של בניית אצטדיונים היא פשע נגד הכדורגל. הטוטו-ווינר, שמחלק את רוב הכספים, היה רוצה לחייב שימוש בייעוץ חיצוני לבניית המתקנים – אבל זה מאוחר מדי למתקנים מ"פרויקט העשור" ובכל מקרה אי אפשר לחייב, רק להמליץ.

בכלל, שיטת המכרזים הישראלית כל כך מגוחכת (סיפור מתחם הבימה והרכבת הקלה בתל אביב מוכיחים זאת גם) שקשה להאמין שאנחנו נחשבים לשייכים לעולם המערבי. השיטה היא כזו: הממשלה בוחרת במכרז את ההצעה הכי זולה. מי שזוכה במכרז יודע שהוא תמחר את ההצעה נמוך מדי - ואז באמצע העבודות דורש יותר כסף. בסוף, הגוף הממשלתי מסרב או שמתפתח דין ודברים על התשלומים ובסוף צריך לשלם יותר כדי לגמור עבודה זולה. בכל מקרה העבודות נתקעות.

בשווייץ ומדינות מתוקנות בוחרים את ההצעה של הגוף הכי מנוסה/מקצועי ומבטיחים לו סכום בונוס משמעותי אם יסיים את העבודות לפני הזמן. לא כאן. ולמה לנו ללמוד בכלל מהשוויצרים. מה הם יודעים בכלל?

5. אריגיא ברגר, אוהד הפועל באר שבע מגיל כלום וחצי, חזר השנה מלימודי עסקי ספורט באוניברסיטת ליברפול. כיום הוא מנהל השיווק של הפועל באר שבע – סוג של חלום שהתגשם עבורו. אני מיודד עם אריגיא ושמרתי איתו על קשר לאורך זמנו באנגליה – שם למד מהטובים בעסק איך עושים עסקי ספורט. לנגב הוא חזר עם הרבה מאוד רצון טוב לעבוד בשנה ה-60 להיווסדו של המועדון. הוא רואה את השנה הזאת כשנה מצוינת לגרום לכך ש"אסטרטגיית השיווק תציין את המאורע ההיסטורי כהזדמנות לחיזוק המורשת והזהות של המועדון במהלך שצפוי לעורר עניין רב בציבור, בתקשורת ובבסיס האוהדים הרחב".

הוא הכין מצגות לספונסרים/שותפים פוטנציאליים וכבר ניתן לראות בשטח עלייה ברמת העניין בלתת חסות לקבוצה הבכירה של הנגב. לא ממש היה מערך שיווק מסודר ב-60 השנה של הפועל באר שבע – כמו שאין להרבה קבוצות בישראל, אפילו הבכירות ביותר. אירגיא עובד עכשיו קשה מאוד כדי ליישם דברים שלמד מבכירי המרצים לעסקי ספורט.

חזרתו של אריגיא לדרום תהווה מבחן חשוב לקבוצה וליכולות של הכדורגל הישראלי לעניין ספונסרים ולהגדיל הכנסות לפי מודל שנלמד באירופה. אפשר רק לאחל בהצלחה לו ולישראלים אחרים שלמדו בחו"ל עסקי ספורט וכרגע, לפחות, מתקשים למצוא גופי ספורט ישראלים שיקבלו אותם בידיים פתוחות.