הכוכבים של אפריקה

מסעה המסעיר וההירואי של נבחרת הכוכבים השחורים מגאנה הסתיים ביום שישי בטעם מר של החמצה. הקרנבל שאפיין כל כך את רחובות גאנה מתחילת הטורניר נהפך לדממת אבל כבדה. גאנה כולה עודדה וליוותה מקרוב כל צעד של הנבחרת, אחזה בשתי ידיים את מה שעשוי היה להביא לתחושת גאווה לאומית ופאן־אפריקאית.

זה התחיל מיד עם שריקת הפתיחה לאירועי גביע העולם. אדם זר שהיה נקלע לרחוב היה חושב אולי שמדובר בהכנות לחגיגות יום העצמאות. דגלים של גאנה נמכרו בכל פינה, אנשים לבושים או צבועים בצבעי הדגל הסתובבו ברחובות, ושלא לדבר על הוו־וו־זלות.

עם כל משחק של הנבחרת החגיגה התעצמה.

הגנאים נוהגים לצפות במשחקים בחוץ, ברחובות, על מסכי ענק שהוצבו בחסות החברות הסלולריות המקומיות או בטלוויזיות מיושנות שנגררו אל הרחוב מברים שכונתיים מאולתרים. התוצאה של התופעה הזאת היא שהאווירה וכך גם הרעש ברחובות גאנה בזמן המשחק יוצרים תחושה כאילו המדינה כולה נמצאת יחד ביציע האוהדים — כל התושבים חולקים צעקות, תרועות, קריאות בוז, תפילות, חיבוקים, הצעות שיפור למאמן וכו'. מי שבכל זאת נשאר בבית לא צריך לצפות במשחק. אפשר פשוט לפתוח את החלון ולדעת מתרועות הקהל מה התוצאה בכל רגע נתון.

זאת ועוד, כל החדשות השגרתיות נדחקו לפינה. את העיתונים ומהדורות החדשות מילאו ידיעות הקשורות למונדיאל — שהרי את מי מעניין לקרוא על שחיתות כזו או אחרת בשלטון כשאפשר לקבל כל יום עדכונים חמים מהשטח על הכוכבים השחורים ועל המונדיאל. הפוליטיקאים נהנו מחודש של שקט. מתברר שהמדינה נסחפה כל כך בקדחת המונדיאל הזאת, שהיה צורך לחוקק חוק מדינה חדש, שלפיו הצפייה במשחקים אסורה במשרדים ממשלתיים בשעות העבודה.

אוהדי נבחרת גאנה. לפוליטיקאים היה שקט במשך חודש צילום: איי אף פי

גם הכנסיות נדבקו

גם הכנסיות המקומיות נדבקו בקדחת. מבחר שירי גוספל מקומיים עברו הסבה לשירי הלל ותמיכה בכוכבים השחורים. אפילו ההגרלה השנתית שעורכות הכנסיות הגדולות, שבה אפשר לזכות בכרטיס טיסה לישראל, לביקור במקומות הקדושים, עברה הסבה, והפרס נהפך לטיסה לדרום אפריקה לצפייה במשחק של הנבחרת.

בתחילת הטורניר עוד נמתחה פה ושם ביקורת על צורת המשחק של השחקנים, על הבדלי המעמדות ביניהם ועל המאמן, אבל מרגע שתם שלב הבתים התחילה כאן אידיאליזציה מוחלטת של הנבחרת. שום ביקורת. שום סימני שאלה. רק אהדה ואמונה עיוורת. בעיתונות המקומית התפרסמו כתבות שמציגות את שחקני הנבחרת באופן אידיאלי. כתבה אחת אף הגדילה וסיפרה כי אחרי הניצחונות שחקני הנבחרת לא שותים ולא מבלים, רק יושבים בחדריהם ומדברים עם נשותיהם בטלפון.

האופוריה סחפה גם את נשיא גאנה, אתא מילס, המכנה את עצמו "צ'יף ספורטר" של הנבחרת, שהבטיח מלבד הבונוס לשחקנים (115 אלף דולר לשחקן אם יעברו את שלב הבתים, ומשלב זה ואילך 30 אלף דולר לכל משחק שבו ינצחו), גם חופש לכל עובד במדינה — אם גאנה תזכה בגביע העולם.

זו לא הפעם הראשונה שנבחרת הכוכבים השחורים נהפכת לכלי בידי פוליטיקאים. קוואמה אנקרומה, הנשיא הראשון של גאנה לאחר קבלת עצמאותה ב־1960, ראה בכדורגל גורם מאחד במדינה עמוסת השבטים והדתות.

אוסמה ג'אן. התקשורת עשתה אידיאליזציה של הכוכבים השחורים צילום: אי פי אי

הוא היה קורא לשחקנים לשבת ביחד עם הממשלה לפני טורנירים חשובים. הוא גם הראשון שרצה להראות למדינות האחרות באפריקה — שרובן היו תחת שלטון קולוניאלי — "את הכוח השחור". הוא דרש שהנבחרת תאמץ את הכוכב השחור, הסמל של קו האוניות הטראנס־אטלנטי שהוקם על ידי מרקוס גארבי, האב הג'מייקני הרוחני של הפאן־אפריקאיות. על חולצות המשחק הופיע אז בגדול הכוכב השחור והוא נהפך לאייקון. הכוכב השחור בעבור האפריקאים אמור להיות כמו מגן דוד ליהודים או חצי הסהר למוסלמים — סמל לאפריקאיות. הסמל לא אומץ על ידי כל המדינות האפריקאיות, אבל במונדיאל הנוכחי התחולל שינוי.

נהפכו לסמל

עם הדחת כל הנבחרות האפריקאיות נהפכה שליחותה של נבחרת גאנה משליחות לאומית לשליחות יבשתית, והגדילה עוד יותר את השמחה והגאווה ברחובות.

ביום שישי, עם שריקת הפתיחה, יצאו לרחוב רבבות האוהדים עם תקווה אדירה ושיר בלב. במחצית, לאחר השער שהבקיע מונטאריי, היתה תחושה של אופוריה מוחלטת. שירים, ריקודים, צעקות, תופים — שמחה אמיתית. אבל בסיום המשחק כל הרעש האדיר של השמחה התחלף בדממה דקה. הרוקדים חזרו לביתם בגב שפוף ובצעדים אטיים. אבל אמיתי.

השמחה האותנטית של הגנאים נהפכה לעצב אדיר ממדים. טורניר גביע העולם בדרום אפריקה עדיין לא הושלם, אבל ברחוב הגנאי בהחלט נגמרה החגיגה. הגנאים רואים את עצמם כמי שהיו אמורים לעלות לחצי הגמר, והפנדל שהוחמץ ייחקק בזיכרון הקולקטיבי של גאנה בפרט ואפריקה בכלל.