אמא אני במונדיאל!

שיפוט שערורייתי של פיפ"א, אלופות עולם שנוסעות הביתה כבר בשלב הבתים, וו-וו-זלות שעושות חור בראש. תגידו מה שתגידו, תלעיזו כמה שתלעיזו, כשאתה מגיע לדרום אפריקה, כל המונדיאל הזה נראה הרבה הרבה יותר טוב. אז נכון, לא הייתי במונדיאלים קודמים, אין לי מושג איך זה כשעשרות אלפי אוהדים גרמנים שוטפים את הרחובות, אבל גם האווירה בדרום אפריקה עושה את העבודה. תושבי היבשת השחורה, ככל הנראה, כבר מזמן לא נראו מרוצים כל כך.

ראשית, כמה מילים טובות לדרום אפריקאים. אין ספק שהם השקיעו הרבה בתכנון לאירוע הזה. אין סוף ניידות משטרה מפטרלות ברחובות, המוני שומרים ושוטרים מאבטחים בכל מסעדה ובכל מקום שהאורחים מחו"ל מסתובבים בו, והאווירה בטוחה למדי. להוציא את העובדה שמערך שלם של אוטובוסים מיוחדים שתוכנן לשרת את אוהדי הכדורגל אמנם תוקצב בידי הממשלה אבל מסיבה עלומה לא מופעל (השמועות מספרות שקבלן הביצוע גנב את הכסף וברח), הכל כאן באמת מתוקתק.

עם זאת, נדמה שאירוח המשחקים, ואיתו ההתקרבות למדינות המערב, גרם לדרום אפריקה, אולי בעל כורחה, לאמץ בבת אחת ריבונים חדשים - אדוני הממון, התאגידים הגדולים. אין ביוהנסבורג פינה שאתה יכול לדרוך בה בלי שתיתקל בחסויות של סוני, יונדאי, אדידס, קוקה־קולה וכיוצא באלה. למעשה, האטרקציה הבולטת בכיכר נלסון מנדלה שבלב סנדטון (sandton), האזור הלבן של מרכז העיר, היא ביתן עצום ממדים של סוני. תור ארוך משתרך מחוץ לביתן עד שעות הלילה המאוחרות, ומה שהאוהדים המאושרים שמצליחים להיכנס בסופו של דבר פנימה זוכים לראות הוא הדגמה של סוני לטכנולוגיית שלושת הממדים שלה, מלווה בשטיפת מוח מהסוג הקפיטליסטי המובחר וקליפ של שאקירה. אח, שאקירה. בתלת־ממד. בשביל זה קיימת הטכנולוגיה הזו.

הסוקר סיטי. המונדיאל עושה לדרום אפריקה, אבל מה יהיה אחרי? צילום: איי אף פי

וו-וו-זלה בכל פינה

בכל פינה בעיר, ובעיקר מסביב לאצטדיונים - קילומטרים רבים סביב להם - מקבלים אותך בברכה מאות רוכלים שמוכרים וו־וו־זלות מכל המינים והצבעים, צעיפים של הנבחרות השונות, כובעים, דגלים ומה לא. תמורת 10 ראנד (5 שקלים) מקומי תורן יצבע את פניך בצבעי הנבחרת החביבה עליך, בצבעי גואש. מקומי חביב אחר יציע לך שלוש וו־וו־זלות ב־100 ראנד. השלישי יציע לך דגל של ברזיל, אף על פי שאתה בטוח שביקשת דגל של ארגנטינה. ככה זה כשנלחמים את מלחמת הקיום הכלכלית, הלאומיות היא רק כלי שרת בדרך אל העושר.

באופן מוזר יש בעיר המון ישראלים, ממש המון. חלק גדול מהם, כך מתברר מאסופה של שיחות אקראיות, קנו חבילות גדולות מאוד של כרטיסים, בניסיון לעשות רווח קל על פיפ"א ולספסר בהם רגע לפני המשחק. והאמת, בניגוד למה שנדמה כשצופים במשחקים בטלוויזיה מהבית, האצטדיונים מלאים למדי באוהדים, בעיקר משלב הנוק־אאוט. אוהדים אנגלים מאוכזבים - שיכורים כבר משעות הבוקר - מתערבבים בשוויצרים, דנים ומה לא. כולם, בהתאם למשחק המרכזי באותו ערב, נהפכים לאוהדים שרופים של ארגנטינה או ברזיל.

המונדיאל עושה טוב לדרום אפריקה. נהגי המוניות ביוהנסבורג התקשטו בדגלים צבעוניים של שלל מדינות. כל מסעדה מקומית או בית קפה הופכים את המשחקים לפיאסטה אחת גדולה, ובכל חנות מזכרות מן המניין אפשר פתאום לקנות וו־וו־זלות "אותנטיות" במחיר מופקע. השאלה הגדולה שעליה איש אינו יודע לענות הוא אם אפקט המונדיאל, שאמור לקרב בין השחורים ללבנים, יחזיק מעמד בתום המשחקים, כשכל הזרים יתחפפו, או שמא יתפוגג בקול ענות חלושה.

מראדונה. לראות אותו מ-200 מטר שווה את הכסף צילום: רויטרס

המדינה עדיין גטו

כי למרות הכל, ולמרות האחדות שמופגנת כלפי התיירים, המדינה הזו היא עדיין גטו. התושבים הלבנים ממשיכים להתבצר באחוזות שלהם מאחורי חומות גבוהות וגדרות חשמליות; הרוכלים בצמתים הם תמיד שחורים, לעולם לא לבנים; כך גם נהגי המוניות ומצחצחי הנעליים; בעלי המסעדות שמברכים אותך לשלום הם תמיד לבנים והמלצרים שחורים; והיחס שמפגין בעל האכסניה שלנו לנהגי המוניות השחורים שבאים לאסוף אותנו נותר מזלזל כפי שהיה בעבר.

בסוף היום, בתור אוהד כדורגל ממוצע, הבחירה לערוך את המונדיאל דווקא בדרום אפריקה היא בעייתית. האווירה ברחובות חגיגית, אבל רק ברחובות מסוימים. מזג האוויר מחייב אותך לשבת באצטדיון בערב ולקפוא מקור בזמן שאתה מזנק באוויר עם כל גול נוסף של ארגנטינה. והוו־וו־זלות באמת עושות חור בראש, ממש כמו שהשתתפות בחזרה של 80 אלף נגני טובות היתה עושה.

ועם זאת, מונדיאל הוא מונדיאל, גולים הם גולים. לראות את מסי ומראדונה במרחק אווירי של 200 מטר ממך זו חוויה לכל החיים, בין אם זה קורה במינכן ובין אם בקייפטאון.