באיחור אחרי העולם: המדינה נזכרה לפקח על ענקיות האי־קומרס

אם יש דבר אחד שהקורונה שינתה באופן משמעותי, זה הסחר המקוון. פופולרי עוד לפני המגפה, התחום רשם קפיצה משמעותית בעקבות הסגרים הנרחבים והממושכים שחסמו את האפשרות לרכוש בחנויות או בקניונים, מה שהוביל ישראלים רבים להרחיב משמעותית את הרכישות שלהם ברשת. מהשינוי נהנו לא מעט אתרים מקומיים, אך במידה משמעותית במיוחד גם אתרי סחר גדולים בחו"ל, דוגמת אמזון, נקסט, eBay או עליאקספרס.

עתה משרד המשפטים מתחיל בהליך הסדרה שיבחן ויגדיר מחדש את מערכת היחסים בין צרכנים ישראלים לבין אתרי סחר מקוון בינלאומיים, ובמרכזו ניסיון לענות על שאלה מהותית: במקרה של מחלוקת בין הצדדים, לפי איזה דין יש להכריע ובאיזה בית משפט היא תיושב — בישראל או במדינה שבה יושב האתר. מדובר בשאלה לא טריוויאלית, שלתשובה עליה יכולות להיות השלכות מהותיות על הכוח של צרכנים ישראלים במערכת היחסים הזו.

ג'ק מא וג'ף בזוס. הצרכן לא תמיד מבין על מה הוא חותם צילום: איי אף פי, איי פי

חותמים בלי לדעת

כיום, כאשר צרכן ישראלי מבצע רכישה באתר בינלאומי, פעמים רבות הוא מסכים בהליך ההרשמה או הקנייה לחוזה אחיד שכולל תנאי שלפיו סמכות השיפוט במקרה של סכסוך תהיה במדינה שהאתר בוחר (לרוב, המדינה שממנה הוא פועל, או כזו שהדין בה מיטיב עם המוכר, ולעתים אף סותר את הדין הישראלי).

צרכנים רבים לא מודעים כלל לקיומו של תנאי זה. "התקשרות בין הצדדים היא באמצעות חוזה אחיד, כשהלקוח מסכים לתנאי החוזה המצויים באתר של הספק על ידי הקשה על לחצן 'אני מסכים', וזאת מבלי שהתנהל דין ודברים לגבי תנאי החוזה, ומבלי שניתנה ללקוח הזדמנות לקבל הסברים נוספים בעל פה", נכתב במסמך שפרסמה מחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים. "לעתים הלקוח מקיש 'אני מסכים' אף שכלל לא קרא את החוזה".

גם במקרים שבהם הלקוח מודע לסעיף, אין לו ברירה אמיתית אלא להסכים לו אם ברצונו לבצע את הרכישה: "הלקוח הישראלי שמבקש להתקשר בעסקה לא יכול אלא לכרות את החוזה בתנאים הללו, על אף שכלל אינו מכיר את הדין אשר אליו מפנה החוזה והוא אינו מבין את משמעות ההפניה אל הדין הזר".

התוצאה, במקרים רבים, היא שכאשר מתגלע סכסוך והצרכן הישראלי מחליט להגיש תביעה בבית משפט, בית המשפט נאלץ לקבוע קודם האם בסמכותו לדון בכלל בתביעה או שיש להעביר אותה לדיון במדינה שמצוינת בחוזה ההתקשרות. בכמה תביעות שהוגשו לאחרונה נגד חברות כמו פייסבוק, גוגל וטוויטר עלתה שאלה זו כבר בשלב מוקדם של הדיונים, כאשר החברה הנתבעת ביקשה לפסול את התביעה על הסף.

בכמה מקרים בולטים אמנם פסק בית המשפט לטובת התובע וקבע שהתביעה תתנהל בישראל. ואולם, מציינים במשרד המשפטים, "לשאלה זו אין תמיד תשובות ברורות בחקיקה ובפסיקה בישראל, לעתים קיים חוסר ודאות והשאלה מוכרעת בהתאם לנסיבות העניין". ובכל מקרה, התדיינות זו מעמידה חסם משמעותי בפני היכולת של אזרח לתבוע פלטפורמה זרה בישראל, מקשה על ניהול התביעה ומאריכה אותה משמעותית.

מקרה בולט בהקשר זה הוא תביעה שהגישה העיתונאית לינוי בר־גפן נגד טוויטר, בגין ציוץ גס שפורסם נגדה ושהרשת החברתית התמהמהה בהסרתו (והסירה רק אחרי פנייה מעורך דינה). המשפט עצמו טרם החל, והדיונים נסבו על דרישה של טוויטר לנהל את התביעה בחו"ל. במסגרת זו אף הגישה טוויטר פנייה לבית המשפט שכללה השמצות קיצוניות נגד בר־גפן, עד ששופט בית משפט השלום גלעד הס נאלץ לנזוף בחברה וחייב אותה בפיצויים של 20 אלף שקל. אף שהס דחה את בקשת טוויטר, הסוגיה עדיין לא הושלמה שכן טוויטר ערערה על ההחלטה לבית משפט מחוזי, שדחה את הערעור ב־20 בינואר השנה. הסאגה עוד לא הסתיימה סופית, שכן טוויטר יכולה לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. וכל זה, רק בשאלה האם התביעה תתנהל בישראל או לא, לפני שעסק בית המשפט במהות הטיעונים עצמם.

הסדרה חלקית

אם כן, סוגיה זו היא בעלת משקל משמעותי וחקיקה שתסדיר את הנושא תסיר חסם משמעותי בפני הגשת תביעות ותעצים משמעותית את כוחו של המשתמש הישראלי מול חברות בינלאומיות. חרף זאת, במשרד המשפטים מכוונים כרגע את המהלך שלהם רק למערכת היחסים שבין משתמש לאתר סחר מקוון. "עסקאות מקוונות נתפסות כעסקאות אשר מצדיקות הענקת הגנה מוגברת על הצרכנים, שכן פערי הכוחות ופערי המידע בין הצרכן לבין העוסק גדולים במיוחד", מסביר המשרד. "בעסקאות אלה הצרכן מתקשר בעסקה עם עוסק שאינו מוכר לו, וירטואלי. הוא אינו רואה את המוצר ואינו יכול להתרשם ממנו מקרוב, הוא לא נמצא מול גורם אנושי שיוכל לספק לו מענה לשאלות ולפעמים הוא מוצף במידע עודף המצוי באינטרנט שעשוי לפגוע באופן שבו הוא מקבל החלטה".

בהקשר זה מציינים במשרד שהמהלך שלהם לא תקדימי לחלוטין: "יש סוגי עסקאות שהדין כבר הכריע לגביהן מהן אמות המידה לתחולת החוק. כך לאחרונה נכנסה לתוקף הוראת סעיף 47 לחוק שירותי תשלום, הקובעת שהוראות חוק זה יחולו גם על נותן שירותי תשלום שאינו תושב ישראל אם הוא מכוון את שירותיו ללקוחות בישראל".

מרכז המיון של דואר ישראל צילום: אוראל כהן

במקביל, כמה מדינות קבעו שתהיה עדיפות לחוקי הצרכנות שלהן גם במקרים שבהם הסכם המשתמש קובע אחרות. "בשוויץ נשללה כל אפשרות לצדדים לבחור את הדין שיחול על העסקה, ונקבע בחוק למשפט בינלאומי פרטי כי הדין שיחול על חוזי צרכנות הוא דין מקום מושבו של הצרכן. בחקיקה האירופית נקבעה הגבלה שלפיה לא ניתן לשלול מצרכן את ההגנה המהותית המוענקת לו מהכללים שבמקום מושבו", נכתב.

המהלך של משרד המשפטים נמצא בראשיתו, והוא כולל כרגע פנייה לציבור ולגופים רלבנטיים על מנת לשמוע את דעתם. כך, למשל, המשרד מבקש מהציבור להתייחס לסוגיות כמו האם ראוי שחוזה אחיד ישלול באופן גורף את תחולת הדין הישראלי, האם צריך לקדם חקיקה שתבטיח שהדין הישראלי יחול על לקוחות ישראלים ברשת ומתי, והאם צריך להחיל הסדר זה רק על צרכנים שרוכשים מוצר או שירות לשימוש אישי או גם על עסקים ישראלים שמתקשרים בחוזה אחיד מול ספק זר. בפנייה לספקים זרים שמכוונים פעילותם ללקוחות בישראל, משרד המשפטים מבקש לשמוע את עמדתם העקרונית, מה ההצדקה שלהם במקרה שהם דורשים שהדין הישראלי לא יחול עליהם, ומה המצב במדינות אחרות שבהן הם פועלים. משרד המשפטים יאסוף את עמדות הציבור עד 16 במרץ.

המהלך של משרד המשפטים מצטרף למהלך של רשות התחרות להסדרה של מערכת היחסים בין פלטפורמות מקוונות, כמו אמזון, Airbnb, eBay ורשתות חברתיות שונות, בין משתמשים עסקיים שפעילים בהן.