"ישראל עלולה להפוך למדינה שלא כדאי לעשות איתה עסקים"

אם יש משהו שאפשר להגיד על נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, זה שבכל הנוגע למשבר האקלים הוא מקיים את ההבטחות שלו. לפחות בינתיים. ביידן הבטיח להפוך את סוגיית האקלים לאחת מאבני היסוד של שלטונו, ומיהר להפוך את ההבטחות למעשים. זה התחיל עם שורה של מינויים בולטים, ובראשם ג'ון קרי כנציג הנשיאותי המיוחד לנושא, והמשיך עם שורה של צווים נשיאותיים שכללו עצירת קידוחים חדשים של נפט וגז באדמות פדרליות, העברת צי הרכב הפדרלי כולו למכוניות חשמליות, שימור 30% מהקרקע וממקורות המים שבשליטה פדרלית והפיכת מדיניות האקלים לשיקול מרכזי בהחלטות הממשל בנושא ביטחון לאומי.

בשבוע שעבר ביידן שם את הכסף על השולחן, ובמסגרת תוכנית התשתיות הגרדניוזית שלו, בהיקף כולל של 2 טריליון דולר, הקצה מאות מיליארדים לבלימת משבר האקלים. התוכנית כוללת בין היתר תמריצים ליצרני רכב חשמלי, חשמול 20% מהאוטובוסים של בתי הספר, חיבור תשתיות אנרגיה ירוקה לערים הגדולות וביטול הטבות מס לחברות דלקי מאובנים. בדרך הוא גם הזמין 40 מנהיגים מהעולם, כולל מהיריבות הגדולות רוסיה וסין, לוועידת אקלים מקוונת. וזו רק ההתחלה.

ג'ו ביידן מכריז על תוכנית לבלימת משבר האקלים, בתחילת החודש צילום: רויטרס

הציבור לא מתעניין באקלים

ביידן הבטיח להפוך את ארה"ב למובילה עולמית במאבק במשבר האקלים, ואף שהיעד הזה עוד רחוק, ארה"ב בהחלט צימצמה משמעותית את הפער מול האיחוד האירופי ומול סין. האיחוד כבר היקצה מאות מיליארדי דולרים למאבק במשבר האקלים במסגרת הגרין דיל ותוכנית ההתאוששות מקורונה, וסין התחייבה לאפס פליטות של גזי חממה של עד 2060.

מהלכים מרשימים אלה צריכים לעורר תחושה של ייאוש, אולי אפילו חרדה, בציבור הישראלי. שכן בשעה שהכלכלות הגדולות צועדות בכיוון ברור בדרך לכלכלה דלת־פחמן, ולא מעט מדינות קטנות יותר לא חוששות לנקוט צעדים נועזים משלהן, בישראל הנושא אפילו לא נמצא על סדר היום.

"האיחוד האירופי, ארה"ב וסין הם שותפי הסחר הגדולים שלנו", אמרה ל"כלכליסט" ד"ר אור קרסין, מומחית למדיניות ורגולציה סביבתית וראשת התכנית לתואר שני בממשל ומדיניות ציבורית של האוניברסיטה הפתוחה. "האירופים מתכוונים למסות מוצרים בהתאם לעומס הפחמני שלהם ולהחיל דרישות סביבתיות. יש התחלה של אסדרה במוצרים שמיוצרים או מיובאים לאיחוד וצפויות מגבלות סחר על שותפות שלא עומדות בתנאים. אם לא נתעורר נהפוך למדינה שלא כדאי ואי אפשר לסחור איתה".

מימין : ד"ר אור קרסין ודפנה אביר־ניצן צילומים: עמית שעל

איום כלכלי

לדבריה, היעדר העניין בנושא מצד הציבור בישראל הולך יד ביד עם חוסר עניין מצד הפוליטיקאים. "בארץ אין שום התייחסות עמוקה למשבר האקלים", אמרה דפנה אבירם־ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "הכנו במכון, בשיתוף גופים אחרים, תוכנית ירוקה שאפשר ליישם מיידית אבל היא לא מיושמת כי אין תקציב מדינה. האחריות של הפוליטיקאים עכשיו היא להקים ממשלה כדי שנוכל ליישם תוכניות כאלו. הפוליטיקאים לא דוחפים את זה וגם הציבור לא מתעניין. כשמבקשים מאנשים לדרג מהם הנושאים החשובים, האקלים נמצא בתחתית הרשימה".

לדברי קרסין, חוסר עניין זה מוביל לכך שבישראל לא נערכים לדרישות רגולטוריות שיגיעו בקרוב מהאיחוד האירופי, ואולי גם מסין ומארה"ב. "יהיו דרישות מיצרנים שרוצים לייצא לאיחוד, ובישראל אין אפילו אין התחלה של חשיבה על זה. לאיחוד יש תוכניות ברורות עם מתווה רגולטורי ברור ודרישות קונקרטיות לגבי עיצוב מוצרים, היכולת לתקן אותם, אורך חיים, משך אחריות, יכולת מחזור, העדר תכולה של חומרים מסוכנים. לדרישות האלו יש השלכות רחבות על מגזרים תעשייתיים גדולים ואין התחלה של התייחסות לזה".

איך אפשר לשנות את מודעות הציבור?

אבירם־ניצן: "בישראל צריך עדיין להמחיש את הסכנות למשל שיש ערי חוף בסכנת הצפה. בנוסף, יש איום על כושר התחרות שלנו. אם ישראל לא תהיה ירוקה, חברות ישראליות לא יוכלו למכור מוצרים בעולם. גם למי שלא אכפת מהסביבה יש אינטרס כלכלי להתאים את המשק הישראלי למשק ירוק. הממשלה צריכה להוביל ולתת תמריצים והקלות רגולטוריות שיאפשרו לעמוד בתקנים".

קרסין: "מדינה שלא תעמוד בתקנים תתקשה לעשות עסקים והיקפי הסחר איתה יצומצמו. אם לא נתחיל להיערך לזה בקרוב זה יהיה מאוחר מדי".