משקלות המדד: סעיף הדיור הכבד והמוטעה

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכנה אתמול את המשקלות החדשים במדד המחירים לצרכן, האינפלציה שמתפרסמת מדי חודש וקובעת עבור רבים בכמה למשל מתעדכנת ההלוואה הצמודה שהם נטלו מהבנק (בני מזל נהנים מהצמדה דומה של משכורתם). סעיף הדיור נשאר כמובן הכבד ביותר בהוצאה של משק בית, והוא טיפס מ־24.1% ל־24.7%. לפני עשור, בינואר 2011, סעיף הדיור עמד על 20.7%. הבעיה היא שסעיף הדיור הוא לא בדיוק מה שחשבתם. זה גם מסביר איך האינפלציה בישראל נותרה כל כך נמוכה לאורך השנים האחרונות, בזמן שמחירי הדיור עפו לשמיים.

ב־20 השנים האחרונות הלמ"ס מדווחת מדי 15 בחודש מה קרה למחירי הדירות, ללא שום קשר למדד המחירים לצרכן. קרן המטבע הבינלאומית המליצה בעבר כי מדד המחירים יושפע רק ממה שקורה בשוק השכירות, לאחר שכלכלני הקרן, שרובם כנראה גרים במדינות עם שוק שכירות ממוסד ומפותח פי כמה מזה שיש לנו כאן, חשבו שמדובר במדד מהימן יותר – מפני שרכישת דירה כוללת מרכיב לא מבוטל של השקעה (אנחנו קונים דירה גם כדי להרוויח מעליית מחירה) ומפני שמחירי הדירות מתעדכנים באיחור. כך נשארנו עם סקר חודשי שבודק את חוזי השכירות בלי שום ייצוג אינפלציוני לטירוף במחירי הדירות (אותם ניתן לאמוד טוב בהרבה, בשל הדיווח המחייב לרשויות המס). זאת, במדינה שבה שוק השכירות ושוק המכירה מתנהלים בקורלציה מאוד מפוקפקת, כשרוב הדירות להשכרה הן לצעירים שחולמים בעיקר לקנות דירה וכשהמדינה עצמה דוחפת אותנו לקנות דירה (מענקים, סבסוד, הגרלות).

בעשור האחרון עלו מחירי הדירות למכירה על פי הלמ"ס ביותר מ־70%, בעוד מחירי השכירות עלו בפחות מ־35% בלבד. תעשו לבד את החשבון כמה זה דרמטי בחישוב של האינפלציה. או שבעצם אתם מרגישים מייד כמה יקר משנה לשנה לחיות כאן, למרות שמספרים לנו שאין פה כמעט אינפלציה.

דירה למכירה צילום: דוד הכהן