בג"ץ מסדר את הצעצועים

 "גם כאשר רועמים תותחי הלחימה בקורונה – הצדק והמשפט אינם שותקים, והמאבק בנגיף הקורונה אינו מצדיק נקיטת אמצעים פוגעניים מעבר לנדרש". את המילים האלה כתבה השופטת יעל וילנר בפסק הדין שבו שלושה שופטים הנחשבים שמרנים - היא עצמה, נעם סולברג וג'ורג' קרא - פסקו נגד הממשלה והכנסת, שאפשרה לחנויות שהוגדרו כחיוניות למכור מוצרים של תחומים שהוגדרו כלא־חיוניים.

בג"ץ אולי לא ימנע מנאשם להרכיב ממשלה, להתעלל בתקציב ובחוקי היסוד, אבל הוא בהחלט ימנע מסופר־פארם למכור צעצועים - וייאלץ את הממשלה להגדיר במפורש תחתונים וגרביים כביגוד חיוני. השופטים לא יבלמו כל סירחון, אבל לפחות יבלמו את הסירחון שאותו מונעים התחתונים והגרביים.

"אם סבורה הממשלה כי מכירת גרביים היא חיונית, מדוע לא תותר פתיחת חנויות שכל עיסוקן במכירת גרביים?" כתב השופט סולברג, שהפשיט את הממשלה ממחלצות הישראבלוף. אם בסופר־פארם מוכרים גרביים, אז גם חנויות הגרביים יכולות. עסקים נסגרו כאן כ'לא חיוניים', אבל מוצריהם ה'לא חיוניים' נמכרים בבתי עסק חיוניים.

מחלקת קוסמטיקה בסניף סופר פארם בקניון ראשונים צילום: אבי מועלם

את הבלוף הזה הסיר בג"ץ, לא לפני שהבהיר ליועץ המשפטי לממשלה ולמשרד הבריאות ש'אין לא יכול, יש לא רוצה'. הממשלה הכירה בעוול שנגרם ל'לא חיוניים' אבל הודיעה לבית המשפט שקצרה ידה מלהושיע. בגלל קשיים משפטיים; בגלל הקושי למיין בין חיוני ללא חיוני; בגלל שיש עדיין רבים שלא שולטים ברכישה המקוונת שמותרת בחנויות הלא־חיוניות. התשובה הגיע מווילס, שאסרה על בתי עסק חיוניים למכור מוצרים שאינם חיוניים. סולברג, מודל השופט השמרני של איילת שקד, מפגין כאן את הגישה האקטיביסטית הידועה שלפיה אם יש עוול, חייב להיות גם סעד. ואם יש קשיים, יתכבדו היועצים המשפטיים ויתגברו עליו. בכל זאת לא מדובר כאן בצוללות, מקסימום בצוללות צעצוע.