חלק מהמזון המושלך לפח הוא רק לכאורה "פג תוקף" - וזה עולה מיליארדים

ב-9 באוקטובר 2020 הוענק פרס נובל לשלום לתוכנית המזון העולמית של האו"ם, בזכות פעולותיה למיגור הרעב בעולם ולשיפור הבטחון התזונתי של מיליוני אנשים. התוכנית הזו היא חלק מתוכנית הפיתוח בר הקיימא העולמית ל-2030, הכוללת גם הצבת יעדים לצמצום בזבוז המזון בעולם.

לא בכדי שני נושאים אלה כרוכים זה בזה - לאחד המזון הוא בחוסר ולשני בעודף, עד כדי חוסר פרופורציות. ישראל, בתוך שני קצוות אלו, ממוקמת בצד המבזבז. אלא שלבזבוז יש מחיר יקר, הן לתושבי המדינה והן לסביבה, בשל צריכת מזון ששליש ממנו הולך לפח.

תבניות ביצים. במקרה שלהן, אין מקום לשיקול דעת צילום: עמית שעל

על פי לקט ישראל, בשנת 2019 הושלכו לפח 2.5 טונות של מזון בעלות כוללת של 3.2 מיליארד שקל, מהם ניתן היה להציל כמחצית. ואם לא די בכך, עם התפרצות הקורונה צריכת המזון רק עלתה. מנתוני הלמ"ס עולה שמתחילת מרץ 2020, עד למעבר המשק למתכונת חרום, עלתה ההוצאה הפרטית לרכישת מזון ברשתות השיווק, מהוצאה ממוצעת של כ-150 מיליון שקל בשבוע בתחילת מרץ, ליותר מ-300 מיליון שרל בשיא הסגר הראשון בסוף מרץ. במקביל ירדה ההוצאה במסעדות בכמעט 70 מיליון שקל בשבוע בממוצע בתחילת מרץ, לבקושי 10 מיליון בסוף אותו החודש. זה אומר שאם נעבד את נתוני לקט ישראל לתקופת הקורונה, יש להניח שגם היקף השלכת המזון לפח גדל.

הסיפור הזה אינו טריוויאלי, וניתן להציע מספר דרכים על מנת לצמצם את השלכת המזון, אחת מהן היא שינוי מהותי בסימון תזמון צריכת המזון וכל נושא ה"פג תוקף".

לפי התקן הישראלי לסימון מזון, תקן 1145 (תקן מחייב) ניתן להשתמש בשני מונחים בלבד: "עדיף להשתמש לפני" – מינוח שלמעשה, מאפשר לצרכן לבדוק את המוצר (ריח, מראה, טעם) ושמאפשר להשתמש במוצר גם לאחר שהתאריך חלף, ואשר מוטבע על גבי מרבית המוצרים הארוזים הנמכרים היום. נדגיש כי המונח "עדיף להשתמש לפני" אינו בהכרח מעיד על כך שיש לזרוק את המזון ביום המוטבע. ניתן ורצוי לתת למונח הזה פרשנות אישית ולא בטוח, שהציבור מבין זאת.

המינוח השני הוא "לשימוש עד", המוטבע על גבי מוצרי חלב ובשר הרגישים מיקרוביאלית ומנחה את הצרכן לצרוך את המוצר עד התאריך הנקוב ולא מעבר לכך. מונח שלא ניתן לפרשנות אישית.

מחקר שהייתי שותפה לו - עבודת מסטר של אלמוג ליטמן באוניברסיטת חיפה, בהנחייה של ד"ר קרן אור חן וד"ר אפרת אלימלך, מגלה שלמעשה, בפועל, הצרכנים לא מבדילים בין המינוחים. בד"כ הם מתעלמים מהם, וקוראים רק את התאריך המוטבע על האריזה, מבלי להתייחס למלל ובכך האריזות שמצוין בהן "עדיף להשתמש לפני" (או מושגים אחרים שאינם נכללים בתקן) נזרקות לפח מבלי להפעיל שיקול דעת.

בנוסף, קיים מינוח המתייחס למשווקים מתוך אחריות משפטית של "תאריך אחרון לשיווק", והוא התאריך הבטוח ביותר למזון להימכר מבלי שיהיה בו קלקול. מונח זה יופיע בדר"כ על ביצים וכדומה והוא אינו מיועד לצרכן הסופי.

לאור זאת עולה השאלה האם באמת יש להטביע על פסטה, על קמח או על פתיתים, יום מדויק בחודש בו, לכאורה, הוא יגיע לפגות תוקף? לא די לציין חודש מיועד או רבעון בשנה? האם לא כדאי להוסיף למינוחים השונים משפט הנחייה לצרכן הסופי, שמאפשר לו שיקול דעת רחב לפתוח את האריזה, להריח ולהתבונן, ואם אין משהו חריג בכל זאת לעשות שימוש במזון ולצמצם את הבזבוז?

האם לא כדאי לסמן בצורה אחרת את האריזות, שבהן יש להפעיל שיקול דעת, כפי שלאחרונה החלו לסמן את המוצרים רווי הסוכר והשומן?

בימים אלו, כשהציבור נמצא במצוקה כלכלית, שימת לב לפרטים הקטנים היא קריטית. הציבור יכול לחסוך אלפי שקלים בשנה על מזון, שהוא סעיף הצריכה העיקרי בכל משק בית ממוצע, לצמצם את ההשפעה הסביבתית של ייצור, הובלה, אחסון והשלכה של אוכל - ובעיקר להתייעל כלכלית.

פרופ' אופירה אילון היא חוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן, וכן פרופ' בחוג לניהול משאבי טבע באונ' חיפה