רות גביזון - המשפטנית שעברה מהפרט אל הקולקטיב

רות גביזון החליפה במהלך חייה הרעיוניים את הדגש האוניברסלי-הומניסטי בדגש יהודי-לאומי. לא מדובר במעבר הפשטני משמאל לימין, אלא במעבר מהפרט לקולקטיב. הביטוי המעשי לכך ניכר בפעילויותיה. בשנות השבעים והשמונים הקדישה את מיטב מרצה לאגודה לזכויות האזרח, כששימשה יו"ר ונשיאה. לאחר מכן, בשנת 2000 חברה לרב יעקב מדן בגיבוש אמנת גביזון מדן שניסחה הבנות הנושאי דת-מדינה שיהיו מוסכמות על דתיים וחילוניים. המעבר הזה, מהפרטי ללאומי, השתלב אצלה בניסוח עמדה חריפה נגד האקטיביזם השיפוטי – "האג'נדה", בלשונו של אהרן ברק שהתנגד בזמנו למינויה לבית המשפט העליון. שרת המשפטים דאז ציפי לבני תמכה בלהט במינוי, ברק, והנשיאה אחריו דורית ביניש, התנגדו בלהט לא פחות.

רות גביזון צילום: אלכס קולומויסקי

היו לכך נימוקים שונים. מזג לא קל שיכול היה להיתרגם למזג שיפוטי בעייתי. הרזומה של כפרופסור שנשלף במיוחד אל מול פרופסורים דעתנים מדי, במיוחד אלה שמרבים להשמיע דעתם בציבור ובתקשורת. ואצל גביזון, עמדותיה המנומקות והפומביות נגד האקטיביזם השיפוטי היו הנימוק המרכזי.

הנה מספר נושאים וציטוטים מרכזיים שמדגימים עמדות אלו: "מחויבות לדמוקרטיה דורשת כי החלטות מרכזיות תעשינה בידי הנבחרים, האחראים בפני בוחריהם. תפיסה זו מחייבת זהירות בפעילותו הציבורית של בג"ץ, שאינני סבורה כי היא ננקטת תמיד במקומותינו". ומוסיפה גביזון: "לא טוב שבג"ץ מחזק את הרושם כי אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים".

"לשופטים אין יתרון יחסי בפיקוח על ההליך הפוליטי"

בג"ץ משתמש בכוחו לשתי מטרות מרכזיות: להגברת ההגנה על זכויות האדם ולמאבק בשחיתות השלטונית. גביזון מעדיפה שיתרכז בתחום הראשון: "לשופטים יש תפקיד חיוני וייחודי בהגנה על זכויות האדם. לא ברור שיש להם יתרון יחסי ניכר במאבק בשחיתות, או בעיצוב נורמות ציבוריות. דומה שאין להם כל יתרון יחסי בפיקוח על ההליך הפוליטי. לדעתי, במצב הקיים בג"ץ פונה לכיוונים שאין לו בהם יתרון יחסי או תפקיד ייחודי. להרחבה זו יש תרומה לעובדה שהמערכת השיפוטית אינה עומדת היטב בתפקידה העיקרי - שפיטה מהירה ויעילה בסכסוכים".

גביזון לא מייחסת הערכת יתר לכישורי השופטים לתפקיד שנטלו לעצמם: "לא ברור מדוע בג"ץ הוא הגוף המתאים לפסוק במחלוקות ערכיות ומוסריות המפלגות את החברה הישראלית. להיפך: הרכבו של בג"ץ, אופן המינוי אליו, וההכשרה הטיפוסית של חבריו מרמזים שבג"ץ אינו הגוף המתאים להכרעה בסוג כזה של נושאים".

למשל, פסק הדין של בג"ץ שביקש לכפות על הכנסת לחוקק חוק שיסדיר את גיוס (או הפטור) לבחורי ישיבות. בג"ץ קבע שהסדר הפטור על ידי שר הביטחון אינו חוקי וקצב לכנסת שנה כדי להסדיר את הסוגייה בחוק. מאז ועד היום מטלטלת משימה זו את הפוליטיקה והחברה. גביזון כתבה אז: "בג"ץ מצידו אינו יכול להכריח מחוקקים ומבצעים לעשות פעולות פוזיטיביות הנתפסות בעיניהם כנוגדות את האינטרסים שלהם או את תפיסתם שלהם את טובת הציבור".

אין ספק שגביזון, אילו התמנתה לעליון, הייתה מאתגרת את "אג'נדת" ברק. אולי בהצלחה ואולי לא, בכל מקרה היא נבלמה בדיוק כפי שנבלמה פרופסורית בעלת שיעור קומה דומה, נילי כהן תבדל"א. וגם שם השיקולים היו נגועים.

במהלך הקרב על מינוי גביזון כתבתי את הפסקה הבאה: "גביזון היא תלמידתו של השופט המנוח חיים כהן. עליו נאמר בזמנו: טוב שיש חיים כהן אחד בעליון וטוב שאין יותר מאחד. היום (אז, ב-2005 – מ"ג) אומרים את זה על מישאל חשין, ידיד קרוב ביותר של גביזון. בשינויים המתחייבים אפשר להחיל על גביזון את מה שנאמר על המורה והחבר. אלא שאת כהן וחשין ניתן להכיל בבית משפט שמורכב ובעיקר מונהג בידי שופטים מהסוג של אגרנט, לנדוי, כהן, שמגר וברק. כאלה שמספקים איזון, יוקרה ומנהיגות ומכתיבים מדיניות שפיטה שמסוגלת להתמודד עם כהן וחשין. כנראה שברק חושש שבית המשפט שהוא מותיר אחריו לא יוכל להתמודד עם האתגר הגביזוני".