לשופט הראשון שפסל חוק לא קראו ברק

הדיון הנוכחי בדבר ביטול חוקים בידי בג"ץ קיבל לפני קצת יותר משבוע ממד היסטורי ואפילו אירוני ומרתק בכנס במכללה למינהל בראשון לציון, לציון 50 שנים לפסק דין ברגמן, שביטל לראשונה בישראל חוק של הכנסת. השופט שביטל אותו לא היה אהרן ברק, אלא המתנגד המובהק ביותר לאקטיביזם השיפוטי, נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שביטל חוק מימון מפלגות שסתר את חוק יסוד: הכנסת. כל זה קרה הרבה לפני "המהפכה החוקתית", כאשר סממני "האימפריאליזם הבג"צי" של ביטול זכות העמידה והשפיטות טרם החלו לתת ניצנים.

לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב־1969 החליטה הקואליציה לראשונה לחוקק חוק לפיו אוצר המדינה יממן את הוצאות הבחירות למפלגות. אבל, החוק הזה מנע את המימון מרשימות חדשות שביקשו להתמודד לראשונה בבחירות לכנסת. רק המפלגות הקיימות נהנו ממנו, וגם זה בהתאם לגודלן — רוב הכסף הלך למפלגות הגדולות, הפירורים לקטנות, ולחדשות, כאמור, כלום.

ד"ר אהרן ברגמן, עותר ציבורי "סדרתי" החליט להיאבק בחוק המפלה. מכיוון שבימים ההם איש לא העלה על דעתו לבקש פסילת חוק של הכנסת, הופנתה העתירה נגד שר האוצר.  

יצחק זמיר צילום: אוראל כהן

מכאן התגלגלה במהירות הדרמה המשפטית: בג"ץ, בהרכב של חמישה שופטים, ביטל לראשונה חוק של הכנסת. את תקדים ברגמן ציינו בשבוע שעבר במכללה למינהל גדולי המומחים למשפט חוקתי: היו שם שופטי העליון בדימוס דורית ביניש ויצחק זמיר, היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר ושורה ארוכה של פרופסורים ואנשי אקדמיה כסוזי נבות, יניב רוזנאי, הלל סומר, גידי ספיר, אביעד בקשי, רבקה וייל, מוחמד ותד ועוד.

“לנדוי כעס עלי עד מותו”

"היו לנו הרבה פסקי דין מכוננים", אמר בדיון יצחק זמיר, "'בז'רנו' בזכויות אדם, 'קול העם' בחופש הביטוי, 'שייב' בחוקיות המינהל, אבל רק לברגמן אנו מציינים 50 שנה. למה?" וזמיר השיב בסדרת סופרלטיבים שחלק לפסק הדין: "מהפכני", "פורץ דרך" ו"רעידת אדמה".

כשמדובר בזמיר, אי אפשר להתעלם מדרמה אישית קטנה שמלווה את הדרמה המשפטית הגדולה: התחנה הבאה אחרי בג"ץ ברגמן היתה פסק הדין בעניין בנק המזרחי, שניתן ב־1995 ובו עשה בית המשפט העליון את הצעד הנוסף והגדול כשהרכב של תשעה שופטים הכריז, לאחר חקיקת חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, על כוחו של בית המשפט העליון לבטל חוקי כנסת. זמיר, אחד מהתשעה, פתח את פסק דינו בייחוס מהפכת ותקדים הביטול ללנדוי.

"לנדוי", סיפר זמיר, "כעס עלי מאז ועד יום מותו. הוא הכחיש בתוקף את אחריותו לתקדים, הוא התכחש לכל הסופרלטיבים המהדהדים האלה ואמר 'לא קבענו כלום, לא עשינו כלום'. לא דנו בסמכות הביטול". וזמיר כאילו השיב השבוע ללנדוי: "אני, בכל הכבוד ללנדוי, חולק עליו. חשוב בעיניי מה בית המשפט עושה ולא רק מה שהוא אומר. הם לא היו מבטלים אם לא היו חושבים שיש להם סמכות. ברגמן הוא תחילתה של המהפכה החוקתית".

היועץ המשפטי לכנסת איל ינון והשופטת דורית ביניש צילום: אוראל כהן

ובכל זאת, הסיפור מעלה תהיות משפטיות. זה היה עידן אחר שבו ריבונות הכנסת היתה מוחלטת. מעולם עד אז לא בוטל חוק, והנה, בפסק דין קצר, ללא הנמקה תיאורטית וללא תשתית חוקתית, הטיל העליון פצצה, ועוד בידי השופט שנחשב לאחד השמרנים ביותר ברתיעתו מהתערבות בחקיקת הכנסת.

זמיר הסביר: "חוק המימון היה חוק נבזי. המפלגות הקיימות החליטו לראשונה מקום המדינה שהקופה הציבורית תקצה מימון למפלגות אבל רק למפלגות הקיימות, לא למתמודדים חדשים. לנדוי היה רגיש לעוול וביקש לתקן אותו. הוא מצא את הדרך בהפרת עקרון השוויון בזכות להיבחר".

נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש הוסיפה: "לנדוי חשב שיש כאן משהו לא צודק, לא שוויוני, והוא מצא את הדרך להגיב. זו אינה מהפכה חוקתית. נקודת המוצא היא הדמוקרטיה — בפגיעה בזכות להיבחר".

נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. מבחינתו הוא לא ביטל חוק אלא נתן לו את הפרשנות הראויה צילום: דוד רובינגר

גם פרופ’ רבקה וייל חיזקה את הכיוון הזה: "קיימת מחלוקת על התיאוריה שמאפשרת ביקורת על ריבונות הפרלמנט. אחד ההסברים הוא שכאשר בית המשפט העליון מזהה, גם בלי חוקה, את עקרונות העל של הדמוקרטיה הוא נוטל על עצמו לתקן כשלים. למשל ניגוד עניינים ופגיעה בעקרון השוויון, במקרה של ברגמן. ואז הוא מטיל הגבלה על ריבונות הפרלמנט".

המשנה ליועץ המשפטי, עו"ד דינה זילבר, הדגישה את הלקחים האקטואליים שניתן ליטול מבג”ץ ברגמן ההיסטורי: "השופט שכתב את פסק הדין הוא לנדוי השמרן. בית המשפט שנתן אותו הוא בית המשפט 'הטרום־ברקי', טרום המהפכה החוקתית. בית המשפט הזה נתן סעד לעותר שנעדר זכות עמידה אישית, בעתירה ציבורית. זה בית המשפט השמרני כביכול שכל כך אוהבים להתרפק עליו כעת".

להכחיש את הילת המהפכן

זילבר הוסיפה כי "בית המשפט הוכיח שהוא המגן של המיעוט. הוא פסל חוק שקידם מטרה בלתי דמוקרטית בעליל: לסגור את הזירה של המשחק הדמוקרטי בפני קבוצות פוליטיות חדשות. ואז כהיום, בית המשפט הוא המגן של המיעוטים, של המוחלשים, הערובה להבטחת שלטון החוק בכל רשויות השלטון".

ורק הנשיא משה לנדוי המשיך עד יומו האחרון להכחיש את גדולת היום והשעה שמייחסים לו. מבחינתו הוא לא ביטל חוק אלא נתן את הפרשנות הראויה לחוק יסוד: הכנסת, שמחייב בהוראה משוריינת שוויון בזכות להיבחר. "זו המשיכה להיות עמדתו העיקשת והמובסת גם בשנים הבאות", כתבה הביוגרפית שלו ד"ר מיכל שקד.

אכן, בכל הזדמנות הוא הקפיד להכחיש את הילת המהפכן שדבקה בו ובמיוחד זעם על זמיר ש"העז" לעגן הילה זו בפסק דין של בית המשפט העליון.

אגב, לנדוי, לאחר שפרש, ביטא עמדות פוליטיות ימניות ביותר, ועם זאת היה גם השופט הראשון שפסק על הורדת התנחלות.

לאחר שנים שבהן קנו שופטי בג"ץ את "הטעמים הביטחוניים" ששיווקה להם המערכת, כולל בתצהיר הרמטכ"ל, קרע לנדוי — השמרן, הימני — את המסכת השקרית הזאת והורה על הורדת ההתנחלות אלון מורה, כשקבע בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי שאין להפקיע קרקע פרטית בהעדר הנמקה ביטחונית משכנעת. על פסק הדין הזה הגיב ראש הממשלה מנחם בגין במשפט המפורסם "יש שופטים בירושלים". לנדוי ובגין כבר אינם, נקווה ששופטים יש וימשיכו להיות בירושלים.