האנרכיסט האמיתי בבלפור

אחת התופעות הקשות שהובלטו בשילוב של מגפת הקורונה והמשבר הפוליטי הוא השיח הכלכלי הנבוב שנוצר סביב המדיניות המאקרו־כלכלית. את הדוגמה הקיצונית ביותר קיבלנו סביב המחלוקת המתוקשרת על משך הזמן של תקציב המדינה: דו־שנתי - כעמדת כחול לבן על פי ההסכם הקואליציוני, או חד־שנתי - בהתאם לרצונו של ראש הממשלה.

רה"מ בנימין נתניהו צילום: אלכס קולומויסקי

כל בר דעת מבין כי מה שעומד מאחורי עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שתמך באופן עקבי בתקציבים דו־שנתיים מאז חזר לשלטון ב־2009 - אלה אינטרסים פוליטיים.

אחרי שכל הטריקים, השטיקים והספינים הידועים כשלו, נתניהו פנה למחוזו האולטימטיבי: השקר הנבוב. הטיעון הילדותי התורן שלו הפעם היה כי אם יאושר תקציב דו־שנתי הוא יהיה רווי קיצוצים וגזירות, ומנגד תקציב חד־שנתי יהיה מבוסס על שפע של הטבות ומתנות.

אף שזו לא הפעם הראשונה שדברי כזב יוצאים מפיו של נתניהו, הפעם השקר מלווה בזלזול עמוק באינטליגנציה של הציבור. אין קשר בין אופיו ואורכו של התקציב, לכך שהוא יכלול גזירות או הטבות.

לדוגמה, ניתן לקבוע כי תקציב חד־שנתי יכלול קיצוץ רוחבי של 200 מיליארד שקל ומגבלת הגירעון תעמוד על 0% תמ"ג, באותה מידה שתקציב דו־שנתי יכול לכלול תוספת של 200 מיליארד שקל ומגבלת הגירעון תעמוד על 15% תוצר (וגם להפך). אין זה משנה אם התקציב הוא חד־שנתי או דו־שנתי: את המסגרות - שמהן נגזרות הגזירות או ההטבות - אפשר לקבוע גם בתקציב כזה וגם באחר.

נדמה שגם במי שסבורים שנתניהו לא רוצה בחירות בהקדם, מחלחלת ההבנה כי הוא לא רוצה תקציב בכלל - לא חד־שנתי ולא דו־שנתי. תקציב הוא מסגרת שקובעת גבולות גזרה וסדרי עדיפויות, ונתניהו כבר מזמן מעדיף שליפות מהמותן שיאפשרו לו לזגזג ולנתב את הרצונות שלו - בלי מסגרת או מדיניות מפריעה, בלי עבודת מטה מגבילה ובלי כנסת שמעכבת.