היד של הממשלה היא זו שלוקחת ולא יודעת לתת

למרות שמספרי החולים היו ידועים, למרות שקצב ההדבקות הלך ועלה, החלטת הממשלה אתמול לסגור מחדש מגזרי פעילות שלמים היכתה את בעלי העסקים בתדהמה. למרות הכל הם לא חשבו שיצטרכו להגיע לרגע הזה.

מדובר בעסקים שמעולם לא שבו לאיתנם, גם שהחלו ההקלות על הסדר אי שם בסוף אפריל. בשבועות האחרונים בעלי אולמות, מועדונים, חדרי כושר ובריכות שחיה כמו גם כלל אנשי התוכן והביצוע בעולם התרבות, ובעלי המסעדות ובתי הקפה נלחמו לחזור ולהרים את הראש מעל המים, לאחר שיד נעלמה החזיקה אותו מתחת למים בכוח במשך יותר מחודשיים.

בנימין נתניהו וישראל כץ צילום: אבי כהן

ממשלת האחדות, שהיא גם הממשלה הגדולה והיקרה בהיסטוריה של מדינת ישראל, הוקמה במטרה לחלץ את המדינה ממשבר הקורונה. לא רק שלא חילצה, אלא עשתה את ההיפך הגמור. הכסף נשפך על חבורת מנהיגים לכאורה, ובראשם ראש ממשלה המואשם בשוחד מרמה והפרת אמונים, שמשכו את ישראל אחורנית עד שהפילו אותה לתהום עמוקה בהרבה.

יותר משלושה חודשים עברו מאז הכריז ראש הממשלה על חבילת סיוע היסטורית בהיקף 80 מיליארד שקל. אחר כך היא תפחה ל־100 מיליארד שקל. אין זה משנה משום שאמש התברר שרק מחצית מהכסף - וזה בעיגול קל למעלה - הגיע ליעדו. מדובר ליתר דיוק ב-42 מיליארד שקל, בהסתכלות על ביצוע במזומן ולא בהתחייבויות. 15 מיליארד שקל הגיעו בדמות ערבויות להלוואות ועוד 4 מיליארד שקל בדמות דחיית תשלומי מסים - כלומר כספים שיצטרכו להיות מוחזרים בסופו של תהליך, ולא מענקים. גם כשהגיע, קצת הסיוע היה איטי מדי. למה? בגלל בירוקרטיה. בגלל הבטחות באוויר. בגלל ניפוח תקציבים של סעיפים שונים חסרי משמעות.

אתמול, כשראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע על סגירה מחודשת של אולמות אירועים ותרבות, ברים, בריכות שחייה ומכוני כושר, ניתן היה לצפות שיציג לצידן מתווה סיוע חדש, מסודר ובעיקר מהיר, כזה שיעניק ודאות לאותם בעלי עסקים ועובדים שנשלחים שוב הביתה. באופן לא מפתיע, זה לא קרה. לממשלה היו יותר משלושה חודשים לגבש מודל מסודר של חזרה לשגרה או חזרה אחורנית על פי קריטריונים ותנאים ברורים, כך שאותם עסקים שצריכים לסגור שוב, אחרי שרכשו אספקה, סידרו מדפים, שיפצו, וגייסו עובדים יוכלו להתמודד עם המציאות החדשה. זה לא קרה.

זה מקומם, זה מכעיס וזה בעיקר פוגע בהמון אזרחים על לא עוול בכפם. ובכל זאת עדיין לא מאוחר. הממשלה חייבת לגבש תוכנית פשוטה לביצוע, מיידית, ומסודרת במקום לפזר עוד הצהרות והבטחות כפי ששמענו אתמול מראש הממשלה, שהבטיח - בפעם המי יודע כמה - להציג תוכנית בתוך 48 שעות.

ניהול המשבר לכל אורך הדרך לא עורר אמון בקרב בעלי העסקים והציבור בכלל. תחילה היו אלה ההחלטות הנוקשות ובעיקר הבלתי מנומקות לסגור בצורה גורפת בתי עסק ולא לפתוח אותם ימים ארוכים. אחר כך באו הלחצים שנבעו מהפעולה הכוללנית מדי, והממשלה התקפלה במקום להנהיג ופתחה את המשק כמעט ללא הדרגתיות, בניגוד למה שנעשה במקומות רבים אחרים בעולם. קשה למצוא מדינות על פני הגלובוס שכבר הגיעו למספר של חד־ספרתי של נדבקים ביום - והדרדרו בתוך חודשיים למספרי נדבקים גדולים מכפי שהיו בשיאו של הגל הראשון. ולא, זו לא ההתנהגות של הווירוס. לפחות לא וירוס הקורונה. אולי נגיף אחר.

גם הפעם, תובלה ההחלטה ההחלטה על סגירתם של ענפים שלמים בשיקולים פוליטיים חסרי הגיון. הבולט שבהם הוא השארת הישיבות פתוחות ללא כל מגבלה והשארת בתי הכנסת פתוחים תחת מגבלה של עד 19 מתפללים (למרות המלצות משרד הבריאות לסגור את בתי הכנסת כליל). יתר ההמלצות, שחשובות פחות לשותפים הטבעיים של נתניהו התקבלו.

בנק ישראל מנתח פעם אחר פעם בחודשים האחרונים את המשמעויות של סגירת הענפים השונים הן על האבטלה והן על התוצר במשק. לפחות מבחות נדמה שנתניהו ושריו לא מביטים על הטבלה כשהם מקבלים החלטות. למה להם, בעצם?