החינוך המיוחד הכפיל את עצמו וישראל לא ערוכה

בימים האחרונים התפתח ויכוח קשה בין משרד האוצר למשרד החינוך סביב דרישת משרד החינוך לתוספת של 450 מיליון שקל לחינוך המיוחד. הדרישה מנומקת בכך שמספר התלמידים בחינוך המיוחד גדל בקצב מהיר מהצפוי.

באוצר רואים בדרישת משרד החינוך הפרה של הסכמות על תקציב 2019 ומצפים שהוא יסתדר לבד בעזרת התקציב שלו ‑ 60 מיליארד שקל.  אלא שהוויכוח הזה חושף את הקצב המדהים של העלייה במספר תלמידי החינוך המיוחד ובתקציב החינוך המיוחד שמהווה היום 17.5% מתקציב החינוך. מספר תלמידי החינוך המיוחד הוא, נכון להיום, כ־270 אלף.

מימין: שר החינוך רפי פרץ ושר האוצר משה כחלון. עימות בין־משרדי על כחצי מיליארד שקל צילומים: טלי מאייר, עמית שאבי

אם ב־2005 הם היוו 6.5% בלבד מכלל התלמידים, הרי שעכשיו הם מהווים 11%. חלק מהתופעה שהיא כלל־עולמית, נובע מאבחון טוב יותר או משינוי בכללי ההכרה בתלמידי החינוך המיוחד. אבל ההנחה היא שחלק ממנה הוא תוספת אמיתית של בעלי מוגבלויות קשות. קשה להאמין, אבל אין מחקר משמעותי בישראל וככל הידוע גם בעולם, שיודע להסביר ולכמת את הסיבות לעלייה העולמית במספר התלמידים בחינוך המיוחד.

איש גם אינו יודע לאמוד את ההשפעות הכלכליות של התופעה. כך, למשל, אם המשמעות של הזינוק בחינוך המיוחד היא שילדים שבעבר לא קיבלו טיפול ראוי עכשיו מקבלים אותו, זה ייטיב לכאורה בעתיד עם שוק העבודה ויוריד את היקף הקצבאות. אבל אם נוספו אלפים רבים של ילדים עם מוגבלויות קשות, וברור שזה המצב, הרי שצפויות פגיעה בשוק העבודה ועלייה גדולה ברמת הקצבאות. מה ברור זה שכרגע אין שום היערכות לאומית לחקור את התופעה, להבין את חומרתה ולהתמודד איתה.

הנתון הקשה ביותר הוא מספר התלמידים על הרצף האוטיסטי שגדל, על פי נתוני משרד החינוך, מ־14,100 ב־2017 לצפי של 22,100 ב־2020. המדובר בעלייה של 57% בתוך שלוש שנים וקצב עלייה ממוצע של 16%. כלל מספר התלמידים הזכאים לחינוך מיוחד גדל באותה תקופה מ־259,700 ל־269,400 ‑ עלייה של 9,700 תלמידים ו־3.7%.

התוצאה היא שהתקציב לחינוך המיוחד גדל מ־9.25 מיליארד שקל ב־2017 לאומדן של 11.4 מיליארד שקל ב־2020 ‑ עלייה של 2.15 מיליארד שקל ו־23% בתוך שלוש שנים. הנתונים אינם כוללים רק את סעיף החינוך המיוחד שעמד ב־2019 על 8 מיליארד שקל, אלא גם שירותים נוספים דוגמת הסעות, שעלותן 650 מיליון שקל בשנה. כלל התקציבים של משרד החינוך לחינוך המיוחד עמד ב־2019 על 10.8 מיליארד שקל והיווה 17.5% מתקציב המשרד ‑ יותר משישית.

עימות בין משרדי החינוך והאוצר מי יממן עוד חצי מיליארד שקל לחינוך המיוחד העימות פרץ סביב דרישת משרד החינוך לתוספת תקציב; במשרד טוענים שהחוסר נוצר כתוצאה מכך שתקציב 2020, שיממן את רוב שנת הלימודים הקרובה, מתוכנן על בסיס הנחות שגויות שחר אילן, תגובה אחת לכתבה המלאה 

גם בבדיקה לטווח ארוך יותר יש עלייה ניכרת במספר תלמידי החינוך המיוחד ובתקציב המוקצה להם. מחקר של נחום בלס ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מגלה שבין השנים 2005 ו־2018 זינק מספר תלמידי החינוך המיוחד ב־127% ‑ פי ארבעה מהעלייה במספר כלל התלמידים שעמדה על 33%. העלייה במספר תלמידי החינוך המיוחד היתה מהירה במיוחד בקרב תלמידים על הרצף האוטיסטי שמספרם עלה מ־894 בשנת 2000 ל־11,145 ב־2018 ‑ פי 12.5. מספרם של תלמידים בעלי הפרעות התנהגות קשות עלה באותן שנים מ־2,347 ל־17,483 ‑ פי 7.5.

התוצאה: בין השנים 2000 ו־2018 גדל תקציב החינוך המיוחד ב־138% ‑ כמעט כפול מהעלייה בשאר תקציב משרד החינוך שעמדה על 71% בלבד. אחת השאלות שמרבים לשאול בתחום מדיניות החינוך היא למה העלייה בתקציב משרד החינוך אינה משפיעה כמעט על הישגי ישראל במבחנים הבינלאומיים. לפחות בתחום החינוך המיוחד מדובר בחלק מרכזי של התקציב שחשיבותו רבה והוא גדל במהירות, אבל אין לו שום השפעה על המבחנים האלה.

העלות השנתית של תלמיד במסגרת חינוך מיוחד נפרדת עומדת על כ־86,500 שקל. לשם השוואה, העלות הממוצעת לתלמיד בית ספר יסודי במערכת החינוך עומדת על 14,800 שקל. כלומר, תלמיד במסגרת חינוך מיוחד עולה פי שישה. תלמיד חינוך מיוחד המשולב בחינוך הרגיל זכאי בדרך כלל לפחות שירותים, יחסית לתלמיד במסגרת נפרדת. העלות שלו נעה בין 27,600 שקל לתלמיד הזכאי להטבות בסיסיות בלבד ל־95 אלף שקל לתלמיד עם מוגבלויות קשות.

הנתח של החינוך המיוחד

"ילדים רבים לא מאובחנים"

החדשות הרעות הן שהמצב כנראה רק הולך להחמיר. מנהל המרכז הלאומי לחקר האוטיזם באוניברסיטת בן־גוריון פרופ' אילן דינשטיין מציין שלמרות העלייה הדרמטית במספר הילדים המאובחנים על הרצף האוטיסטי בישראל, עדיין רק אחד מ־150 ילדים בישראל מאובחן על הרצף בעוד בארה"ב היחס הוא 1:50.

דינשטיין סבור שגם בישראל המספר האמיתי הוא 1:50. לדבריו, סיבה מרכזית לכך שמספר האבחונים בארץ יותר נמוך מאשר בארה"ב היא ש"בארץ יש כמויות גדולות של ילדים שלא מאובחנים בייחוד באזורים החרדיים, הערביים ובאזורי מצוקה בפריפריה". לכן הוא מעריך שיכול להיות שגם לא נדביק אף פעם את מספר המאובחנים בארה"ב. דינשטיין אומר שהנחת המחקר היא שמדובר בתופעה כלל עולמית, והסיבה לפער הגדול במספר האבחונים בין המערב לעולם השלישי היא ששם אין מודעות לתופעה וגם אין מי שיאבחן.

אחד הוויכוחים הגדולים במחקר הוא איזה חלק מהתופעה נובע מעלייה במספר האבחונים ואיזה חלק נובע מעלייה אובייקטיבית במספר האוטיסטים. לפחות שני גורמי סיכון מובהקים לאוטיזם נובעים דווקא מהתקדמות הרפואה. אחד מהם, לדברי דינשטיין, הוא לידות של הורים בני יותר מ־40. השני הוא פגים שנולדים מוקדם במיוחד ושורדים.

מחקר חדש שנעשה בבית החולים שיבא ובאוניברסיטת בן־גוריון גילה שגם ניתוחים קיסריים בהרדמה מלאה הם גורם סיכון לאוטיזם. בסך הכל הוא אומר שרוב גורמי הסיכון לאוטיזם לא ידועים ואין גם מקורות גנטיים ברורים. ברור, עם זאת, שיש עלייה במספר המקרים הקשים של אוטיזם שמלווים בפיגור, כלומר במקרים שלא ניתן היה לפספס אבחון שלהם גם בעבר.

הוא רואה בחיוב את העובדה שיותר מקרים גבוליים מוגדרים על הרצף האוטיסטי. "זה טוב שהם מאובחנים כי הם צריכים טיפול, וככל שהטיפול יינתן מוקדם יותר, האפשרות להחזיר אותם לתפקד בחברה ולאפשר להם לתפקד כלכלית בבגרותם גדולה יותר".

בכל מקרה דינשטיין אומר ש"אחוזי האוטיסטים בקרב הילדים הרבה יותר גבוהים מאשר אצל המבוגרים. זה מעלה חשש לנטל כלכלי משמעותי על החברה". דווקא לכן הוא סבור שיש להשקיע יותר במסגרות חינוך מיוחד איכותיות. המרכז לחקר האוטיזם, שדינשטיין עומד בראשו, הוקם רק לפני שנה ‑ עובדה שמלמדת על המודעות הנמוכה של המדינה.

אין שינוי בלקויות מוחלטות

ד"ר רוני הולר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית אומר שאחת הסיבות לעלייה במספר תלמידי החינוך המיוחד היא שהורים רוצים שהילד שלהם יאובחן כי אחרת הוא לא יקבל את הסיוע שהוא זקוק לו, בייחוד בכיתה של 40 תלמידים.

פרופ' עפרה מייזלס מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, אומרת שהעלייה במספר התלמידים בחינוך המיוחד הוא בייחוד בתחומים שיש בהם רצף, כלומר אוטיזם, לקויות למידה ובעיות התנהגותיות ורגשיות. לעומת זאת, אין, לדבריה, שינויים משמעותיים בלקויות מוחלטות יותר כמו עיוורות או חירשות. לדבריה, "המשמעות של רצף היא שההחלטה על הגבול היא בין היתר תוצאה של לחץ של ההורים".

מייזלס מציעה לאמץ את המודל של טורונטו בקנדה להתמודדות עם העומס הכלכלי שיוצר הגידול בחינוך המיוחד. שם הוחלט למדוד את המלצת החינוך המיוחד באחוזי ההצלחה של החזרת תלמידים לחינוך הרגיל. לדבריה, הדבר הקטין משמעותית את מספרי התלמידים בחינוך המיוחד.