מפקירים את ההתחדשות העירונית: כך נראית בגידה בפריפריה

לאחר כמה שנים של דשדוש נראה כי תחום ההתחדשות העירונית עלה על דרך המלך, ובשנים האחרונות אחראים פרויקטים מסוג זה לנתח הולך וגדל מתוך כלל הבנייה למגורים בישראל. הליכי ההתחדשות, כשהם מבוצעים נכון, מביאים עמם בעיקר תועלות: בעלי הדירות זוכים להשביח את הנכס שבבעלותם, העיר מחדשת פניה תוך חיזוק שכונות חלשות, והמדינה זוכה בהגדלת מספר הדירות בשטחים הבנויים ומצמצמת את הגלישה לשטחים הפתוחים.

פרויקט התחדשות עירונית

אך בחגיגה הזו לא משתתפים כולם. ישנו קריטריון ברור המפריד בין הערים שבהן ההתחדשות העירונית מתרחשת ואלה שלא: שווי הקרקע. היכן ששווי הקרקע גבוה, ביצוע פרויקטים של התחדשות הוא כדאי כלכלית ולכן יבוצע, ובערים שבהן שווי הקרקע נמוך - לא. ההתחדשות העירונית נעצרת בגבולות גדרה־חדרה, ובכך הופכת לעוד צורה של הגדלת פערים בין מרכז ופריפריה.

אף שהעיוות והאפליה שבמצב ברורים לכל, עד כה לא מצאה הממשלה לנכון להתערב. מי שכן ביקשה לעשות זאת היתה ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת והיו"ר שלה לשעבר מירי רגב, שב־2014, במסגרת תיקון בחוק התכנון והבנייה, סחטה מהממשלה הקמת קרן ייעודית לביצוע התחדשות עירונית גם במקומות שבהם היא אינה כלכלית, כלומר בפריפריה.

חמש שנים מאוחר יותר, רובן דווקא תחת שר אוצר שמשווק עצמו כחברתי, הקרן עדיין לא קמה. אתמול נחשף ב"כלכליסט" כי לפי הערכת השמאי הממשלתי הראשי, לו היתה קמה, כבר היו אמורים להצטבר בה קרוב ל־600 מיליון שקל. אך מסתבר שכשהשר והמשרד לא מעוניינים לפתוח את הכיס, גם החוק לא יגרום להם לעשות זאת.

המשמעות של אי הקמת הקרן היא לא רק הפרת חוק וביזוי הכנסת, ולא רק הגדלת הפערים הכלכליים בין ערי המרכז והפריפריה. המשמעות הדרמטית ביותר היא המשך הפקרת תושבי הפריפריה לסכנת חיים ברורה במקרה של רעידת אדמה.

במצב כיום אין ולו גורם ממשלתי אחד שמוכן לפעול להקמת הקרן, ואפילו הרשות להתחדשות עירונית שותקת מסיבותיה התמוהות. במצב כזה על השלטון המקומי, ובפרט ראשי הרשויות הפריפריאליות, ליטול את היוזמה לידיהם ולדרוש את המגיע להם. מדובר במאות מיליוני שקלים שהמחוקק ייעד לרווחת תושביהם ולהגנה על חייהם. בין שבאמצעות הפגנות, בין שבלחץ במרכז הליכוד ובין שבפנייה לבג"ץ, באחריותם לשים קץ למחדל המתמשך.