פרשנות
מחיר הכניעה לחרדים
המפלגות החרדיות זכו לכוח חסר תקדים בממשלת נתניהו האחרונה. הן ניצלו אותו להגדלת תקציבים וקצבאות, והקטינו את שיעור הגברים החרדים שעובדים לפרנסתם. אם הכוח שלהן יתחזק, ישראל תעמוד בפני סכנה כלכלית קיומית
היתה זו הקדנציה הטובה ביותר בתולדות ישראל למפלגות החרדיות והדתיות. אם אחרי הבחירות תקום ממשלה צרה בראשות נתניהו ובשיתוף החרדים, הקדנציה הבאה תעלה עליה. החרדים ייהנו בה מתמיכה מסיבית מאיחוד מפלגות הימין ובנושאים מסוימים - כמו שוויון בנטל, תוכנית הליבה ואולי גם עבודות הרכבת בשבת - גם ממפלגת זהות של פייגלין.
- הקומבינה: כך מכפילים בתי ספר חרדיים את התקציב
- תקציב תמורת ליבה: עתיד המשק בידי החרדים
- בנק ישראל מזהיר: הצמיחה תרד ל-2.4% בממוצע - עקב אי-שילוב חרדים וערביות
החוק בעל פוטנציאל ההשפעה הגדול ביותר שהחרדים דורשים להעביר הוא פסקת ההתגברות על בג"ץ. כל מאזן הדת והמדינה, כל הסטטוס קוו הנוכחי, בנוי על הצורך להתחשב בעיקרון השוויון ועל השאלה מה בג"ץ יאפשר ומה לא. ברגע שאפשר יהיה להתעלם מבג"ץ, כל הכללים משתנים. לא רק את השוויון בנטל אפשר יהיה למחוק, אלא גם אפשר יהיה לתת מימון שווה לבתי ספר פרטיים שלא מלמדים ליבה, למנוע מגרים רפורמים וקונסרבטיביים אזרחות, להפוך את כל הכותל לחרדי, לסגור את המדינה בשבת, להפריד בין נשים לגברים באוטובוסים. וזה רק תקציר.
בשבועיים האחרונים, בסדרת הכתבות "השותפים הטבעיים", סקרנו את ההטבות שהמפלגות החרדיות סידרו לעצמן ולבוחריהן בקדנציה האחרונה. למשל, הכפלת תקציב הישיבות, המממן קצבאות לאברכים, בקדנציה האחרונה מ־673 מיליון שקל ב־2014 ל־1.3 מיליארד שקל ב־2018; חידוש קצבת הבטחת ההכנסה לאברכים; והגדלת תקציב שיעורי התורה לארגוני התרבות המפלגתיים.
מימין: בנימין נתניהו, יעקב ליצמן, משה גפני ומאיר פרוש אבל הבעיה בהטבות האלו אינן הסטת התקציבים לצרכים מגזריים, אלא פוטנציאל הנזק שלהן לטווח ארוך: שלל תקציבים שונים חברו יחד כדי לבלום את התהליך המבורך של יציאת הגברים החרדים לעבודה. אפילו נרשמה ירידה קלה, מ־52% ב־2016 ל־50% ב־2018. אם זה יימשך, ישראל כולה תשלם את המחיר - בצמיחה, בפריון וברמת החיים. הנזק למשק לא יתבטא במיליארד אחד, אלא במיליארדים רבים.
הטבות מזיקות יותר הן אלו שמאפשרות למערכת החינוך החרדית לא לאפשר לבנים לימודי ליבה. לא מדובר על מקצועות טעונים מבחינה דתית, כמו היסטוריה וביולוגיה, אלא על אנגלית וחשבון בסיסיים, שיאפשרו לתלמידים להמשיך באקדמיה או לעבור הכשרה מקצועית.
מתברר שיש נהירה המונית של בתי ספר יסודיים־חרדיים ממעמד של מוכר שאינו רשמי לרשתות החינוך החרדיות המפלגתיות. הסיבה: המעבר הזה מגדיל את תקציבי המוסדות ב־100%. אלא שעשרות מוסדות ברשתות אינם ממלאים את החובה ללמד 100% לימודי ליבה. משרד החינוך קונס אותם בקנסות סמליים ומשתף פעולה עם הקומבינה.
לעומת זאת, המשרד אינו מעודד את הרשת הממלכתית־חרדית, שבה לומדים ליבה מלאה, ושחברים בה רק 45 בתי ספר. הרשת היא סדין אדום למפלגות החרדיות. שר החינוך נפתלי בנט העדיף את האינטרס הפוליטי שלו ביחסים טובים עם החרדים על האינטרס הלאומי של הקניית כישורים בסיסיים לילדים החרדים.
התרגילים לאפשר לימודים ללא ליבה אינם מסתיימים בבתי הספר היסודיים. הכנסת העבירה לפני כעשור חוק שמאפשר לממן ישיבות לגילאי תיכון שאין בהן כלל לימודי ליבה, ובכל זאת מקבלות 60% מהתקציב שמקבל תיכון עיוני. אלא שהמפלגות החרדיות אינן מסתפקות בכך. משרד העבודה והרווחה מעביר מדי שנה 83 מיליון שקל למימון הפנימיות שלהן. בכך המדינה לא רק פוגעת בעתיד הכלכלה, אלא גם בעתיד הילדים. את התוצאות רואים כבר כיום, כשגבר חרדי משתכר בממוצע רק שני שלישים מגבר לא חרדי.
יש משהו ציני במונח "השותפים הטבעיים". המפלגות החרדיות נאבקות לשמר מערכת חינוך ומערכת כלכלית שמסכנות את עתיד המדינה. יש על כך הסכמה רחבה בין המומחים. לכן, הן לא אמורות להיות שותף טבעי של אף מועמד לראשות הממשלה.
המינימום שניתן לצפות מהמועמדים בבחירות זה לשים גבול לכניעה. במציאות הנוכחית יש כנראה רק דרך אחת שבה זה יכול לקרות: אם הליכוד וכחול־לבן יקימו ממשלה ביחד. אם זה לא יקרה - הכניעה תימשך.
