ההייטק אדיש למחאת הנשים

מחר (ג') תיערך במשק שביתת מחאה נגד האלימות נגד נשים. מעל ל־150 ארגונים ורשויות מקומיות כבר הודיעו שיתמכו בשביתה ויאפשרו לעובדותיהם להיעדר מהעבודה ללא ניכוי יום חופש, אבל סקטור אחד במשק בולט בהיעדרו בינתיים – ההייטק הישראלי. שתיקת חברות הטכנולוגיה בשבוע האחרון צורמת עוד יותר כשנזכרים בהתגייסות המרשימה שלהן למחאת הפונדקאות בתחילת הקיץ. כמו במשחק פוקר נוצץ, חברות ההייטק התחרו אז ביניהן מי תשים יותר כסף על השולחן למימון טיפולי הפריה ופונדקאות לעובדיה. אז למה זכויות להט״ב כן ורצח נשים לא? הסיבות רבות ומורכבות, אבל הנה שתיים מהבולטות שבהן.

ראשית, מי שנרצחות חדשות לבקרים הן לכאורה לא נשות ההייטק. הסיכוי של נערות כמו סילבנה צגאיי ויארא איוב, שהרציחות המזעזעות שלהן הציתו את המחאה, להתברג יום אחד בהייטק הישראלי, הוא אפסי. בין רוטשילד להרצליה פיתוח נערות כאלה נותרות שקופות בחייהן ובמותן. למרות שיח הגיוון המתמיד בהייטק הישראלי, הוא נותר גברי מאוד, אשכנזי מאוד ובעיקר שבע מאוד. אלימות נגד נשים אינה ייחודית לשכבות סוציו־אקונומיות מסוימות, אבל היא אולי נראית אחרת ממגדל שרונה.

הפנגה נגד אלימות כלפי נשים ברהט, אתמול צילום: אורה סלומון

התפיסה של ההייטק הישראלי שנשים מתות זו בעיה של מישהו אחר, היא שגויה ומקוממת. אבל זה אפילו לא מה שבאמת מרתיח בה - גם אם היתה נכונה ומוכחת, ההתעלמות מסבל ומעוולות שנגרמות למישהו אחר במקום אחר היא המחלה האמיתית. וזו גם כנראה הסיבה לכך שחרף שיח הגיוון הפופולרי בהייטק, וההצהרות על הרצון לשלב ולקדם נשים, אחוזי ההצלחה מזעריים וההתקדמות נעשית בצעדי צב. ההישג האמיתי של ההייטק לא יהיה לקלוט עוד כמה יוצאות 8200, אלא נערות כמו יארא

וסילבנה.

סיבה נוספת לכך שחברות ההייטק לא יצטרפו למחאה מחר קשורה במעמדן של הנשים שכן נמצאות בהייטק היום. אם היה צריך הוכחה נוספת לכך שנשים הן עדיין נטע זר בחברות הטכנולוגיה, שהן נמצאות שם על תנאי ונדרשות לעמוד בתנאי סף מחמירים מאלה של הגברים, שתיקתן בשבוע האחרון מעידה על כך. אם נשות ההייטק, אלה שכל חברה שולפת לכתבות בעיתון ולדו״חות הגיוון השנתיים, היו מרגישות בטוחות במעמדן, הן היו משמיעות קול זעקה; אם מספרן של המנכ”ליות היה שווה לזה של המנכ”לים, היינו עדים כבר לתריסר יוזמות לצמצום האלימות נגד נשים. אבל נשות ההייטק יודעות שהן משחקות במגרש של הגברים והן חוששות שאם ישימו את האלימות נגד נשים על השולחן, עלולים להיזכר פתאום שהן לא שייכות לשם.