הצוללת הגרמנית הצליחה לחמוק מתחת לרדאר

המשטרה והפרקליטות השקיעו משאבים רבים בחקירת פרשת הצוללות ותיק 3000, אך ההמלצות שפורסמו בסוף השבוע מעידות שאנשיהן לא עשו בהכרח כל שביכולתם כדי להגיע לחקר האמת כולה ולא רק חלק ממנה. היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית (יאל"כ) בלהב 433 סבורה שנמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין בעבירות שוחד, מרמה והלבנת הון שישה מעורבים מרכזיים ועוד שישה שוליים יותר. אלא שהנפקד המרכזי מהמסקנות הוא מי שהיה לו את האינטרס הכלכלי הברור, המובהק והמרכזי בקיומו של המנגנון שהשחית את הצמרת הביטחונית בישראל: התאגיד הגרמני טיסנקרופ, שחפץ במכירת צוללות וארבע ספינות סער (קורבטות) מתוצרתו לצה"ל.

החלטת צוות החוקרים המשותף למשטרה ולרשות המסים, בגיבוי פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן־ארי, שלא לחפור לעומק בצד הגרמני של העסקה מעוררת תמיהה. גנור היה סוכנו של טיסנקרופ בישראל והשתתף בפגישות העבודה בין התאגיד הגרמני לגורמים במשרד הביטחון, ובהסכם עד המדינה שחתם הודה ששילם שוחד כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים של התאגיד. ההסדר של גנור אינו כולל הגנה מפני העמדת התאגיד עצמו לדין, ולפי תורת האורגנים - מלשון Organs (איברים), תורה הרואה במעשי עובד חברה כמעשיה שלה - אפשר בהחלט לחשוד שביצע את המעשים בשליחות טיסנקרופ.

טקס החתימה עם טיסנקרופ ב-2005. עומד במרכז: עד המדינה מיקי גנור

אך נראה שהמשטרה והפרקליטות לא היו להוטות לברר עד כמה היו מודעים בתאגיד הגרמני - בהנחיה, בעצימת עיניים או ברשלנות - לפעולות המשחיתות שביצע לכאורה גנור לקידום עסקאות הנשק שהכניסו לכיסו מאות מיליוני יורו. האם האינטרס הציבורי לא מחייב לנסות לברר את העובדות ולהעמיד את החברה לדין, ככל שיש ראיות כאלו?

סימנס כן נחקרה בפרשת השוחד בחברת החשמל

פרשת סימנס העוסקת בשוחד שניתב סוכן החברה בישראל לבכירים בחברת החשמל, ונחקרה בעבר ברשות ני"ע, מוכיחה כי בירור העובדות לעומקן הוא מתבקש. פרשה זו, שלוותה גם היא בידי פרקליטות מיסוי וכלכלה בעלת דמיון רב למקרה של טיסנקרופ. גם במרכזה עמדו תשלומים של מיליוני דולרים שניתב הסוכן המקומי מנכ"ל סימנס ישראל אורן אהרונסון לבכירים בחברת החשמל, זאת כדי שיטו ויקדמו עסקאות בהיקף 700 מיליון יורו. עם המורשעים בפרשה נמנים השופט והדירקטור לשעבר בחברת החשמל דן כהן, המשנים למנכ"ל החברה לשעבר יאשה חאין ודוד קון ושלושה בכירים לשעבר נוספים.

בדיוק כמו גנור, גם אהרונסון חתם על הסכם עד מדינה שהפליל את המעורבים והוביל להודאה מצד סימנס העולמית במסגרת הסדר עם הפרקליטות. החברה הגרמנית הודתה בהעברת 9.5 מיליון יורו לחשבונות בשווייץ ובהונג קונג שהיו בשליטת איש הקש שלמה דניאל, כדי שמהם יועברו תשלומי שוחד של 2.5 מיליון דולר לבכירים בחברת החשמל.

במסגרת ההסדר שילמה סימנס למדינה 160 מיליון שקל ובהמשך הודתה גם חברת־הבת סימנס ישראל בקשירת קשר לביצוע פשע ושילמה עוד 63 מיליון שקל. סכומים אלו, יחד עם 90 מיליון שקל נוספים ששילמה סימנס במסגרת תביעה אזרחית שהגישה נגדה חברת החשמל, מביאים את גובה הקנסות והתשלומים שהעבירה החברה הגרמנית ל־310 מיליון שקל.

אך על אף הדמיון הרב בין שתי הפרשות, בפרקליטות סבורים שיש הבדל משמעותי בין שני המקרים. לשיטת אנשי הפרקליטות, אהרונסון היה מנכ"ל סימנס ישראל בשעה שגנור הוא סוכן חיצוני ולא עובד של טיסנקרופ. בנוסף, גנור הוא שהיה בקשר עם הגורמים המשוחדים בישראל, ולא גורמים מטיסנקרופ. לשיטתם, בעוד שבפרשת סימנס ברור הוא שהחברה היא שנתנה את השוחד, במקרה של טיסנקרופ יש מתווך באמצע.

החשיבות של ייצור הרתעה מול תאגידים זרים בישראל

אפשר לקבל את עמדת הפרקליטות, אבל אפשר - ואף רצוי - להיות קצת ביקורתיים יותר. ההבדל בין מנכ"ל של חברת־בת לבין סוכן רשמי נראה במקרה זה כהבדל סמנטי. במהותם, גם גנור וגם אהרונסון שימשו כנציגים רשמיים של תאגיד זר מול גורמי ממשל במסגרת המשא ומתן לקידום העסקאות.

העובדה היא ששניהם קידמו אינטרסים עסקיים עבור ובשם התאגיד ששילם להם. בהמלצות המשטרה אף הודגש כי "שכרו של גנור שולם על ידי טיסנקרופ, ומדובר בסכומי כסף משמעותיים ביותר המחושבים על־פי אחוזים משווי העסקאות".

לכן, נראה שיש פחות משמעות לשיטת ההתקשרות המדויקת של גנור ואהרונסון מול החברות הגרמניות, בין אם זה חוזה תיווך, תלוש משכורת או עמלת סוכן. ובכל מקרה, כשמדינה באמת רוצה להתלבש על תאגיד בהתאם לתורת האורגנים, ספק אם מחסום כמו שיטת ההתקשרות יעמוד בדרכה. בפרקליטות יודעים להיות מאד יצירתיים כשרוצים בכך.

כך, איתור ראיות לכך שבטיסנקרופ ידעו על מעשי גנור היה מאפשר לטעון שהעמלות ששולמו לו גילמו בתוכן גם את כספי השוחד שהעביר למעורבים. ומשם הדרך להעמדתו לדין של התאגיד הגרמני לפי תורת האורגנים היתה קצרה.

בפרקליטות צודקים כשהם טוענים שבתיק סימנס חייהם היו קלים יותר, לאור הסדר קודם שחתמה החברה הגרמנית עם רשות ני"ע האמריקאית, ובו הודתה בתשלומי שוחד ברחבי העולם, כולל בישראל. במסגרת ההסכם שחתמה סימנס מול האמריקאים, ובו שילמה 1.4 מיליארד דולר, התחייבה החברה לא להתכחש בשום מקום בעולם לעבודות שבהן הודתה שם.

השאלה היא האם תפקיד הפרקליטות ומשטרת ישראל הוא להתעקש רק היכן שמדינה אחרת כבר ביצעה עבודה, כמו במקרה של סימנס; או להמשיך לחפור עד שאנשיה מגיעים לחקר האמת כולה בפרשה שהיא התלבשה אליה, ולחקור את מודעות טינסקרופ למעשיו של הסוכן גנור.

אמנם ירידה לשורש האמת דורשת משאבים נוספים ועוד חיקורי דין בגרמניה, אך איש לא אמר כי קל להגן על האינטרס הציבורי. העמדתה לדין של טיסנקרופ בישראל, מעבר לצדק שהדבר אולי ישיג, יכולה גם לייצר הרתעה עתידית מול תאגידים זרים, שידאגו לפקח באופן הדוק יותר אחר הסוכנים המקומיים שלהם.

כשהפרקליטות רוצה היא יודעת איך להעמיק חקר

ניסיון העבר מלמד שכשהפרקליטות רוצה להעמיק חקר בעסקאות בטחוניות היא לא חוסכת במשאבים. כך עשתה למשל אשתקד, כשפתחה בחקירה סביב עסקה בהיקף 20 מיליון דולר למכירת מל"טים מתוצרת אירונאוטיקס למדינה זרה. במקרה זה, היחידה הארצית למאבק בפשיעה החמורה והבינלאומית (יאחב"ל) והממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב) השקיעו משאבים רבים בחקירה, שרוב פרטיה נמצאים תחת צו איסור פרסום.

לפני כשלושה חודשים שלחה הפרקליטות מכתבי שימוע לפני הגשת כתבי אישום לבכירי אירונאוטיקס ובהם המנכ"ל עמוס מתן, סמנכ"ל החטיבה העסקית מאיר ריזמוביץ', מנהל חטיבת הפיתוח באותה עת חיים היבשר ומנהל השיווק דוד גולדין. כתב החשדות מייחס למנהליה הבכירים של החברה, לעובדים החשודים ולחברה עצמה חשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירות על חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני, שלכאורה גם הן בוצעו בנסיבות מחמירות.

במקביל משקיעות הפרקליטות, היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) ויחידת יהלום ברשות המסים משאבים רבים בחקירה נגד חברת מספנות ישראל. לפי החשד, בכירים במספנות ישראל היו מעורבים במתן שוחד לעובדי ציבור זרים תמורת קיסום עסקאות למכירת ספינות משמר בניגריה ב־2010. לחשודים מיוחד גם חשד לביצוע רישומים כוזבים במסמכי התאגיד.

במסגרת פרשה זו נחקרו בין היתר באזהרה יו"ר מספנות ישראל ומבעלי השליטה בה (25%) סמי קצב, מנכ"ל החברה עד סוף מרץ האחרון אבי שחף, וסמנכ"ל השיווק עודד ברייר. ובדיוק כמו במקרה של טיסנקרופ, גם כאן אחת הדמויות המרכזיות הוא סוכן שתיווך בעסקה: סוחר הנשק עמית שדה.

היקף העסקאות למכירת כלי השייט בפרשת מספנות ישראל נאמדת ב־21 מיליון דולר. מסכום זה שילמה החברה לשדה עמלה של 7% בחוזה תיווך, כך שהוא גזר קופון של כ־1.5 מיליון דולר. במשטרה וברשות המסים חושדים כי חלק מהכספים שקיבל שדה שימשו בפועל לשיחוד לפקידי ממשל בניגריה לצורך אישור העסקה.