משה כחלון, שר האוצר: בלם את מחירי הדיור, הפיח רוח פופוליסטית בתקציב

החשש הגדול — באוצר ובוודאי שבקרב הציבור — הוא כי לאור הירידה בהתחלות הבנייה ונוכח הבעיות הרבות של תוכנית מחיר למשתכן, שמותירה זוכים רבים כבעלי דירות על נייר, מגמת הירידה תיבלם ועליות המחירים יחזרו ביתר שאת. במילים אחרות, השאלה היא אם התוכנית של כחלון תביא לשינוי המיוחל, או רק לכזה שישרת אותו עד לבחירות הבאות.

מהלך נוסף של כחלון, בשיתוף פעולה הדוק עם נתניהו, הוא העברת תקציב 2019 — חידוש משמעותי, אם כי גם כאן לא ברור אם לטובה או לרעה. התקציב, שלא כלל ולו אחת מהרפורמות החשובות שכה נחוצות למשק, אושר מוקדם מאוד, במרץ 2018, כדי לנצל את הרגע שבו לכל אחת מהמפלגות בקואליציה יש מה להפסיד וכך לשמור על יציבותה. המתנה לחציה השני של השנה, כשהבחירות הולכות ומתקרבות, היתה מעוררת שלל קרבות על כותרות, התקציב לא היה עובר וקץ הממשלה היה מואץ — מה שהיה פוגם בתוכניות של כחלון בתחום הדיור, וכופה על נתניהו בחירות בזמן לא נוח.

לדירוג המלא של 100 המשפיעים לשנת 2018 לחצו כאן

משה כחלון צילום: אלכס קולומויסקי

מצד אחד, להקדמת אישור התקציב באופן כל כך חריג יש חסרונות: היא כרוכה בשימוש בתחזיות מאוד מוקדמות לגבי הכנסות ממסים והוצאות, שייתכן כי יתבדו בהמשך, ובעיקר לא מאפשרת לאוצר לתכנן מהלכים משמעותיים באמת, אלא בעיקר צעדים קטנים ולא מורכבים. מצד שני, היציבות והוודאות המלווה את התקציב למרות הבחירות הצפויות ב־2019 תרמו תרומה מכרעת לכך שסוכנות S&P העלתה את דירוג האשראי של ישראל לרמתו הגבוהה ביותר מאז ומעולם, -AA.

מהלך נוסף שהתרחש השנה ומהווה את הקרקע לשינוי מהותי הוא רפורמת החשמל שמאפשרת את פירוקו של המונופול ההיסטורי של חברת חשמל. הקרדיט במקרה הזה שייך גם לשר האנרגיה יובל שטייניץ וליו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, אבל אי אפשר שלא להתרשם מהיכולת של כחלון לתמרן וללהטט בין הצדדים, להצליח לרצות את כולם ולהתגמש על עקרונות, העיקר להביא תוצאה — טובה, בינונית או גרועה. בשורה התחתונה הוא הצליח לקדם רפורמה שאף שר אוצר לפניו לא הצליח, בין היתר הודות ליחסיו הטובים עם שטייניץ וניסנקורן.

רפורמה אחרת, זו של שוק הבנקאות, זכתה השנה לניצן ראשון כאשר בנק לאומי מכר את לאומי קארד לקרן ורבורג פינקוס. עם זאת, מוקדם לומר אם התחרות בבנקים באמת תגבר בעקבות הפרדת חברות כרטיסי האשראי, ועד כמה הצרכן ירוויח מכך.

סוגיה נוספת שהתקדמה השנה משמעותית היא הפרטת תעש, שנתקעה יותר משלוש שנים. ההפרטה אמורה להיות גלגל הצלה שיעזור לחברה להפסיק להיות אבן ריחיים על צוואר הציבור ויסייע לה להתרומם ולהפוך לרווחית יותר. במקביל החלה גם הפרטת הדואר לתפוס תאוצה, אם כי תוצאות של ממש עוד לא ראינו.

מול שורת ההתחלות המכובדת הזו (שרובן קודמו במידה לא מבוטלת), יש לא מעט נושאים חשובים שבהם כחלון התעקש שלא לגעת. הדוגמה הבולטת ביותר היא סירובו הנחרץ להעלות את המס על הטבק לגלגול, בניגוד לעמדתם המקצועית של משרד הבריאות, רשות המסים, מומחי בריאות הציבור, ארגון הבריאות העולמי ועוד. כחלון לא רוצה להיות אחראי להתייקרות הסיגריות המגולגלות, שהמס עליהן נמוך בהרבה מזה שעל סיגריות רגילות.

הוא סירב לקדם גם את העלאת גיל הפרישה לנשים, שממשיך לאיים על עתידו של הביטוח הלאומי, שוב מחשש לביקורת ציבורית. גם שיפור מצבם של העסקים הקטנים, שעולה תכופות על סדר היום, נדחק מבחינת כחלון הצידה: היה לו מספיק נטו למטרות שמצטיירות יפה, כמו נטו משפחה או נטו מכסים — אבל לא לעסקים קטנים. אלו ימשיכו לחכות בצד.

בנקודה אחת לפחות הביא כחלון שינוי לרעה: הוא פתח את קמפיין הבחירות שלו מוקדם מאוד, ורתם לשם כך את כספי הציבור. הכוונה אינה לשלטי החוצות שהוא תולה בחודשים האחרונים, אלא להחלטות גדולות וקטנות שהוא מקבל לאחרונה ושמכוונות לבחירות הקרבות, כמו מימון נופש לתושבי עוטף עזה או התחייבות ל־30 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, שיחסכו לו עימות עם ליברמן דווקא בתקופת הבחירות, אבל יהיו משקולת על התקציב.