היקום האפשרי היחיד: כך מארוול הרגה את הקולנוע והמציאה אותו מחדש

1999: יחידת המתאבדים

היה כמעט מתבקש שהמהפכה ששינתה את הקולנוע האמריקאי תידמה לסיפור קומיקס, מעשה נקמה שהג'וקר היה גאה בו. ב־1999 עמדה מארוול, אימפריית קומיקס שהניבה במשך יותר מ־50 שנה אלפי דמויות, על סף פשיטת רגל. המצב היה כל כך אנוש, עד שמארוול הציעה לסוני את הזכויות על כל הדמויות שלה תמורת הסכום המגוחך של 25 מיליון דולר. סוני, ששלטה אז בהוליווד, נפנפה את ההצעה; היא לא רצתה את כל הדמויות, רק את ספיידרמן, עכביש הזהב של מארוול.

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

"התגובה של סוני היתה 'מי ירצה לראות סרט על איירון מן, שלא לדבר על שומרי הגלקסיה והפנתר השחור'", מספר בן פריץ, מחבר רב־המכר "התמונה הגדולה: הקרב על עתיד הקולנוע". "הם קנו רק את ספיידרמן, ב־7 מיליון דולר, שזה בערך חצי מהתקציב שהשקיעו בשנים ההן בסרט של אדם סנדלר. אני חושב שכל אחד בהוליווד היה מקבל אז את אותה החלטה, אבל במבט לאחור זו היתה שגיאה ספקטקולרית".

זה כמו שכיום אנשים לא מבינים איך היה אפשר לא לקחת את מייקל ג'ורדן בבחירה הראשונה בדראפט ה־NBA.

"בדיוק, בדיוק. מי עושה דבר כזה?".

"הנוקמים: מלחמת האינסוף" צילום: Marvel

אז אנשי מארוול מכרו את ספיידרמן ונשארו עם כל השאר, ועם עלבון עמוק מהדחייה המזלזלת של ההצעה שלהם. והם החליטו לשרוף את כל התעשייה, או כך לפחות היתה נכתבת גרסת הקומיקס של מה שעשתה מאז החברה, מוסד עם מורשת אבל עם רגל אחת בקבר: פחות מ־20 שנה אחרי הסירוב של סוני, הוליווד משתחווה אך ורק למלך טצ'אלה ולקונספט של בלוקבאסטרים אדירים. כוכבי הקולנוע, הלב הפועם של הענף מאז המצאתו, מתו, ואת מקומם תפסו מותגי־על של אולפנים ויקומים מומצאים. גם כמעט כל הז'אנרים - דרמות, קומדיות רומנטיות, סרטים בתקציב בינוני ועוד - הלכו לעולם שכולו טלוויזיה. המסך הגדול שייך בלעדית לדמויות קומיקס/גיבורי־על (או עצים מדברים) ולסרטים מקדימים, המשכים, גרסאות חדשות ואתחולים (ריבוטים), בכל הטווח שבין "מלחמת הכוכבים", "פארק היורה" ו"משימה בלתי אפשרית". לא פלא שבהגיע טקס האוסקר, רוב הקהל לא מכיר את המתמודדים - סרט על רומן בין אשה אילמת לדג? איש לא ראה, איש לא שמע. היקום של מארוול יצר עידן קולנועי שדרס כמעט את כל מה שהיה כאן קודם.

מתוך הסרט של מארוול "קפטן אמריקה" צילום: Marvel

2008: הנוקמים

המהפך הזה התחיל בכלל בצעד של כמעט ייאוש, בדיוק לפני עשר שנים. במאי 2008 יצא "איירון מן", שהיה הימור ענקי: סרט על דמות שולית יחסית של מארוול, בכיכובו של שחקן שאף מפיק כבר לא רצה לגעת בו. לא בגלל הכישרון - להפך, הוא אחד השחקנים המוכשרים בדורו - אלא כי שום חברת ביטוח לא הסכימה להעניק כיסוי להעסקה שלו. הרי אף אחד, על הסט ומחוץ לו, לא היה יכול לדעת מתי בדיוק רוברט דאוני ג'וניור טורח לבוא לעבודה ומתי לא. דאוני היה מועמד לאוסקר על גילום צ'ארלי צ'פלין וקיבל את גלובוס הזהב עם הקאסט של "תמונות קצרות", אבל עם התמכרות לסמים (כולל כמה טיפולי גמילה כושלים) ושורה של מעצרים, בגיל 43 הוא נאלץ לעבור סדרת אודישנים ולהתחנן לעבודה. במארוול השתכנעו שהוא האיש הנכון, ושינו את הענף. 10 שנים אחרי, היקום שלהם כולל כבר לא פחות מ־19 סרטים, הכנסות גלובליות של 16.5 מיליארד דולר מאז "איירון מן" ונוכחות שאין לה תחרות בבתי הקולנוע. ברשימת הסרטים המכניסים ביותר בעולם בכל הזמנים, מארוול כבשה את המקומות 4 ("הנוקמים: מלחמת האינסוף", שעדיין מציג), 6 ("הנוקמים"), 8 ("הנוקמים: עידן אולטרון") ו־9 ("הפנתר השחור"). מעבר לכך, ברשימת 20 הסרטים המכניסים אי פעם יש כיום רק סרט אחד שהוא דרמה למבוגרים המתמקדת בדמויות אמיתיות, שלא נשענת על קומיקס ושאינה פנטזיה, אנימציה או מדע בדיוני: "טיטאניק".

"מה שקרה עם איירון מן מדהים במיוחד", אומר פריץ, שהספר שלו מנתח את הסיפור של מארוול ובעיקר את הדרך שבה החברה משנה את הענף ומעצבת את עתידו באופן דרמטי. "במשך שנים הזכויות על הדמות היו שייכות לאולפן New Line, שרצה לעשות את הסרט עם טום קרוז. הם חיכו לקרוז שנים, ובסוף הזכויות חזרו למארוול. יש מציאות אלטרנטיבית שבה קרוז הוא איירון מן, ואני משוכנע שזו לא היתה כזאת הצלחה".

מתוך הסרט של מארוול "שומרי הגלקסיה" צילום: Marvel

למרות טום קרוז?

"כן. דאוני נולד להיות איירון מן, ומעבר לכך - במארוול הבינו שהדמויות שלהם חזקות בפני עצמן, ושהשחקנים שמלוהקים לא חייבים לעלות עשרות מיליוני דולרים. יש להם אלפי דמויות, ואין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את ההברקה של לחבר את כולן ליקום אחד".

יקום קולנועי שלם מתאפיין בכך שלכל סרט יש עלילה משלו, אבל כל העלילות משתלבות יחד לסיפור אחד גדול שבונה עולם שלם. חלק מהסרטים כוללים אנסמבל של דמויות, וחלק מתמקדים באחת אבל עם הופעות אורח של האחרות, כולל סצנות שמופיעות אחרי הקרדיטים, בכיכובן של דמויות נוספות, ומרמזות על הצפוי בסרטים הבאים ביקום. כך, מארוול שכללה לדרגת אמנות את היציאה של סרט כ"אירוע" שיש להתכונן אליו זמן רב: הסרט החדש של "הנוקמים", בניגוד לאחרים, לא לגמרי אפשרי לצפייה בפני עצמו, בלי להכיר את שאר היקום, והרמזים בדרך אליו נטמנו בסרטים שונים במשך העשור האחרון, מה שמייצר גם נאמנות גבוהה מאוד של הצופים, שיודעים שהם "חייבים" לצפות בשלל סרטים, וגם הופך את יציאת הסרט לנקודת ציון וכאמור לאירוע תרבותי מדובר. וכל היקום הזה וההתרחשות סביבו נולדו בכלל בסצנה אחת, בסוף "איירון מן" הראשון. גם זה היה הימור, וכל הקונספט לא היה זוכה לפיתוח כזה לולא ההצלחה של הסרט ההוא וכמובן העסקה עם דיסני שנולדה בעקבותיה.

בלי היקום הזה של מארוול הקולנוע עדיין היה כמו פעם?

"לא, אני חושב שלא. התהליך שבסופו האולפנים משקיעים רק בסרטי ענק היה בלתי נמנע. אם אני צריך להצביע על הרגע ששינה את המשחק, הוא נמצא בסדרת סרטי הארי פוטר. הם לא היו המשכונים במובן הרגיל, אלא סיפור מתמשך, כמו סדרת טלוויזיה בקולנוע. זה היה חדשני, וגם עשה המון כסף.

מתוך הסרט של מארוול "הפנתר השחור" צילום: Marvel

"מארוול פשוט לקחו את זה לרמה אחרת לגמרי: הם יכולים לעשות שלושה סרטים בשנה עם דמויות שונות, אבל הכל מרגיש חלק מאותו דבר. אם הלכת לראות את 'שומרי הגלקסיה', תלכי לראות את 'דוקטור סטריינג'' כי את לא רוצה לפספס שום פרק בסדרה. את לא צריכה לחכות שנתיים־שלוש לסיקוול רשמי של 'הנוקמים', את הולכת לראות את 'אנט־מן' אחרי כמה חודשים. כמו סדרת אנסמבל טלוויזיונית, רק בקנה מידה עצום".

2014: העולם האפל

פריץ (40) הוא כתב הקולנוע והמדיה של "הוול סטריט ג'ורנל", שעבד בעבר גם ב"הוליווד ריפוטר" וב"לוס אנג'לס טיימס", רזומה שהפך אותו לאחד האנשים הבקיאים ביותר בנבכי ההיבטים התעשייתיים של הקולנוע. ספרו הראשון, "כל הספינים של הנשיא", שיצא בימי מלחמת עיראק, חשף את הספינים התקשורתיים שבהם השתמש הבית הלבן של ג'ורג' בוש הבן כדי למכור את המלחמה לציבור האמריקאי. "התמונה הגדולה", שיצא לפני כחודשיים, כבר נהפך לרב־מכר עטור ביקורות משבחות ("ספר שתופס את הקורא באופן שבו הוא מספר את סיפורם של מנהלים בכירים שהקריירה שלהם נהרסה או נבנתה בעקבות השינויים הגדולים בתעשייה", כתב למשל "הניו יורק טיימס", ו"באנטרטיינמנט וויקלי" דיברו על "מבט מרתק על הכניסה לעידן חדש לגמרי של עשיית הסרטים").

התחקיר של פריץ בדרך לספר נמשך כשלוש שנים, כשנקודת המוצא היתה דליפת האימיילים האדירה מאולפני סוני בסוף 2014. המסמכים האלה, שנפוצו כחלק ממתקפת סייבר של צפון קוריאה נגד החברה, סיפקו הצצה למאבק הפנימי באחד האולפנים החזקים בהוליווד, שפשוט לא מצא את הדרך להסתגל לעולם החדש. "סוני כל כך הצליחה בעשור הראשון של המאה וכל כך נכשלת מאז", אומר פריץ, "בעשור הקודם 'ספיידרמן' היה רק חלק אחד מהפאלטה שלהם, ולידו היו הקומדיות של אדם סנדלר, הסרטים של וויל סמית והדרמות למבוגרים. עכשיו כמעט כל הז'אנרים האלה קרסו".

תאנוס, הנבל ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף". הרגע ששינה את המשחק נמצא בכלל בסדרת סרטי הארי פוטר צילום: Marvel

סרטים בתקציב גדול היו עמוד התווך של הקולנוע האמריקאי מאז "מלתעות" ב־1975, אבל מסביבם פרחו גם "קרמר נגד קרמר", "תנאים של חיבה" ו"אמריקן ביוטי". כיום, מסביר פריץ, אין לסרטים האלה מקום בסינפלקס שבקניון: "אנשים לא רוצים לעזוב את הבית אם זה לא אירוע יוצא דופן. ללכת לקולנוע, להזמין בייביסיטר, זו הוצאה כספית, זה מאמץ. אני יכול לשבת בבית, לראות 45 שעות של 'שובר שורות' וזה טוב כמו מה שהיה פעם בקולנוע. יש רק שני סוגי סרטים שמביאים עכשיו אנשים לקולנוע: בלוקבאסטרים ואירועים תרבותיים. 'הפנתר השחור' ו'תברח'".

את הימים שבהם קומדיה רומנטית של ג'וליה רוברטס או דרמה סוחטת טישואים של טום הנקס הכניסו לאולפנים מאות מיליונים בהשקעה יחסית לא גדולה חיסלו, לדברי פריץ, שלושה גורמים: האינטרנט, הגלובליזציה ומות ה־DVD. והוא סבור שדווקא האחרון הוא המשפיע ביותר. "האולפנים היו ממשיכים להשקיע בסרטים קלאסיים לצד הסרטים עתירי התקציב אם היה סיכוי שהם ירוויחו. לפני הנפילה של שוק ה־DVD, ב־2009-2008, היה קל מאוד להרוויח כסף על סרט, למעשה היה קשה להפסיד כסף על סרט. אפילו סרטים שנכשלו בקופות החזירו את ההשקעה במכירות והשכרות DVD. לכך מצטרף כמובן האינטרנט, ואיתו העלייה המהירה של נטפליקס, אמזון והולו, ערוצים שמביאים לך עד הבית תוכן ברמה גבוהה, ובזול".

בן פריץ. "אני לא רואה איך מחזירים את הגלגל לאחור" צילום: Kat Tuohy

2005: האימפריה מכה שנית

למארוול כבר מזמן אין בעיות כלכליות. את "איירון מן" הראשון הם אמנם הצליחו להפיק בשארית אדי הדלק שלהם ועם הלוואה גדולה ממריל לינץ', אבל ההצלחה שלו נתנה להם קצת מרווח נשימה, והובילה להימור נוסף, על "קפטן אמריקה", עוד דמות קלאסית שהאולפנים הגדולים לא נגעו בה (חרף הפטריוטיזם המוגזם, שדווקא היה אמור להבטיח קהל אמריקאי רחב). גם כאן נבחר שחקן שהליהוק הראשוני שלו הרים לא מעט גבות, כריס אוונס, ושהתברר כבינגו מושלם. מכאן הם כבר ממש המריאו.

ובעיקר: שנה אחרי "איירון מן" מארוול נמכרה לדיסני ב־4 מיליארד דולר. מי שאחראי לעסקה הוא בוב אייגר, איש עסקים נטול אלוהים שמונה לנשיא ומנכ"ל דיסני ב־2005, ומאז השקיע כ־15 מיליארד דולר במארוול, בפיקסאר ובסרטי לוקאס, הבעלים של מותג מלחמת הכוכבים. משולש הזהב הזה מאפשר לדיסני לשלוט כיום בתעשייה ברמות שמיקי מאוס לא היה חולם עליהן. וזה עוד לא הסוף: כעת היא נמצאת במגעים לקניית אולפני פוקס המאה ה־21 תמורת יותר מ־50 מיליארד דולר. עסקת הענק הזאת היא העדות המרכזית ביותר לשינוי העמוק בענף: כשאחד האולפנים הוותיקים בהוליווד ומי שחתום על כמה מהסרטים המצליחים בהיסטוריה, כגון "אוואטר", "טיטאניק", סרטי "מלחמת הכוכבים" וגם "שכחו אותי בבית" ו"עידן הקרח" בוחר להימכר לדיסני, הוא מודה בתבוסה, בחוסר היכולת שלו להתמודד עם השינוי, בסוף עידן האולפנים של פעם.

דיסני, מצדה, עושה את הרה־ארגון מחדש של כל התעשייה באופן מסודר ויעיל מאוד. "אייגר נטש את כל הז'אנרים האחרים בקולנוע, הוא רק רוצה לעשות כסף", אומר פריץ. "הוא אמר פעם שבאופן אישי הוא אוהב מאוד למשל את 'ספוטלייט', שזכה באוסקר, אבל 'סרטים כאלה הם עסק רע מאוד מאוד'. הוא חזר פעמיים על המילה 'מאוד'. עם זאת, הוא מספיק חכם לשמור על העצמאות של מארוול ופיקסאר, והוא לא מתערב בצד היצירתי". מבחינת שני הצדדים מדובר בסינרגיה מושלמת: מארוול מקבלים תקציבי עתק שמאפשרים להוציא סרטים ללא הפסקה, דיסני מקבלים רווחים בלי סוף, מהסרטים עצמם וכל המוצרים הנלווים להם. אלה מביאים את הכישרון, ואלה את הכסף.

וויל סמית ואדם סנדלר (מימין), ורוברט דאוני ג'וניור כאיירון מן. "לא יהיו יותר שחקנים שהשם שלהם לבדו יביא אנשים לקולנוע" צילום: Marvel, Tracy Bennett, אי אף פי

ההצלחה של דיסני ומארוול לא מובנת מאליה; כמעט בלתי אפשרי ליצור יקום שלם, מצליח ואפילו מוערך. כשביוניברסל ניסו להקים יקום מפלצות, הם קטעו אותו אחרי סרט אחד, הריבוט של "המומיה" (2017). והיקום המתחרה לזה של מארוול, סרטי הקומיקס של DC מבית האחים וורנר, מצליח הרבה פחות. "הדמויות של די.סי היו מוכרות הרבה יותר מאיירון מן ותור ושומרי הגלקסיה של מארוול. לדי.סי יש את סופרמן ובאטמן! כריסטופר נולאן עשה מטרילוגיית 'באטמן' קלאסיקה, אבל הוא לא בנה עולם שלם של דמויות די.סי. כשהם ניסו לעשות את זה מאוחר יותר, הם נפלו על הפנים. לא מספיק לזרוק תקציבי ענק, צריך לשים את הכסף בידיים טובות. והסרטים של מארוול לא רק מכניסים סכומים אדירים, הם גם זוכים לביקורות מצוינות. מארוול דומה לחברות אאוטסיידריות אחרות ששינו תעשיות שלמות, כמו מה שאפל עשתה למיקרוסופט, גוגל ליאהו או אובר לנהגי מוניות". במילים אחרות, מארוול היא החדשנות המשבשת של כל תעשיית הבידור.

בוב אייגר, מנכ"ל דיסני: "נטש את כל הז'אנרים האחרים בקולנוע, ורק רוצה לעשות כסף" צילום: איי אף פי

2022: אוצרות המוות

העולם של מארוול כל כך בטוח בעצמו, עד שיש לו תאריכים להפצת לא פחות מ־15 סרטים עד 2022, ולפחות בתשעה מהם כלל לא ידוע באיזה סרט מדובר; הכינו כרטיסים ל־18 בפברואר 2022, נודיע לכם בהמשך לאיזה סרט. החופש הזה מתאפשר גם בגלל העובדה שמארוול הצליחה למצב את המותג מעל השחקנים: בין שאר הדברים שהענק הירוק רמס, אפשר למצוא גם את הקונספט של כוכב קולנוע. אלה כבר לא הימים שבהם וויל סמית ואדם סנדלר הכניסו לסוני 3.7 מיליארד דולר והניבו 20% מהרווחים של האולפן בארצות הברית. "פעם אולפנים היו אומרים: 'אנחנו עושים סרט של ברוס וויליס או טום קרוז', וזה היה מבטיח שבירת קופות. כיום הכל מותגים. אתה קונה מוצר של אפל כי אתה אוהב את אפל, אתה הולך לראות סרט של מארוול מפני שאתה נאמן למארוול. זה שינה את הכלכלה".

אז כוכבי הקולנוע מתו לנצח?

"כן. לא יהיו יותר שחקנים שהשם שלהם לבדו יביא אנשים לקולנוע".

גורם נוסף שתרם לשינוי הוא כמובן עידן הזהב של הטלוויזיה. "כשהייתי ילד היינו קוראים לטלוויזיה ''הקופסה האידיוטית', הדברים שהראו בה היו כל כך רעים. כיום יש בטלוויזיה תוכן באיכות חסרת תקדים ובמחיר נוח. אתה משלם לנטפליקס עשרה דולרים בחודש, והם מספקים לך את מה שהיית מקבל פעם ביציאה לקולנוע. אחד היתרונות המעטים שנותרו לאולפני הקולנוע הוא היכולת לייצר 'אירוע'. כאשר סרט יוצא, אתה רואה את זה על לוחות מודעות בכל מקום, הוא מוקרן בקולנוע ענקי, אתה הולך עם כולם לראות אותו. היה נדמה שאמריקה כולה ראתה יחד את 'הפנתר השחור'". במקביל, אגב, מארוול מריצה גם בנטפליקס כמה סדרות שיוצרות יקום קטן מקביל ("דרדוויל" ואחיותיה), ובכך גישת היקומים מחלחלת גם לטלוויזיה, אבל ההתרחשות המרכזית של ה"יקומים" נותרת בבתי הקולנוע.

אם "הפנתר השחור" היה עולה בנטפליקס הוא לא היה כזה אירוע?

"הוא לא היה משיג את אותו אפקט תרבותי. כשאני חושב על האירועים הקולנועיים הגדולים של חיי, נגיד 'פארק היורה', אני זוכר בדיוק איפה ראיתי את זה ועם מי, ואני לא זוכר את הרגע שבו ראיתי פרק כזה או אחר של סדרה בטלוויזיה. זה יתרון שעדיין יש לקולנוע, והוא באמת עובד בסרטים הענקיים. אבל סרטים קטנים יותר הם כבר לא אירוע, אפשר לראות אותם בטלוויזיה".

אז הטלוויזיה והקולנוע החליפו מקומות.

"בדיוק. הקופסה האידיוטית מכוונת עכשיו למעלה, לקהל יותר משכיל ומבוסס, והקולנוע מכוון למכנה המשותף הכי רחב. הדרמות הקלאסיות של הוליווד לא ידברו לאנשים בשנגחאי, אבל אתה יכול ליהנות מ'הנוקמים' בכל שפה".

המודל היחיד שאינו בלוקבאסטר ושעדיין עובד, פה ושם, הוא של סרטים דלי תקציב שמצליחים במפתיע. הדוגמה הטובה ביותר היא "תברח" ("Get Out"), שנעשה בתקציב של 4.5 מיליון דולר, הכניס 250 מיליון ברחבי העולם והיה מועמד לאוסקר. "לא ברור לי למה אולפנים שהם לא דיסני לא מנסים יותר את המודל הזה", אומר פריץ. "אתה לא יכול להפסיד כסף על סרט של 5 מיליון דולר, אבל כדי שהוא ממש יצליח צריך הברקה גאונית כמו 'תברח', וכמה כאלה כבר יש".

האווירה הפוליטית הנוכחית משפיעה על ההחלטות של הוליווד?

"השיקול הכלכלי בא לפני הכל, אבל בתוך זה ההחלטות אילו סרטים לעשות, מי יביים, מי יהיו הכוכבים, בהחלט מושפעות מהאווירה. לא במקרה ריאן קוגלר, במאי שחור, חתום על 'הפנתר השחור', ולא במקרה ההצלחה הגדולה האמיתית של די.סי, 'וונדרוומן', בוימה בידי פטי ג'נקינס. בשנים הקרובות נראה יותר ויותר נשים ומיעוטים. הוכח שלא רק שזה לא פוגע בקופות, זה אפילו עוזר".

המהפכה בהוליווד שאתה מתאר משמחת אותך או מדכאת אותך?

"חצי חצי, אבל אני מרגיש קצת יותר טוב אחרי שכתבתי את הספר. אני אוהב סרטים ורוצה תוכן טוב, ויש עכשיו הרבה תוכן טוב, רק שאין כל כך הבדל אם קוראים לזה סרט או סדרה".

מתישהו יגיע הרגע שבו לקהל יימאס ממארוול.

"אולי, אבל אני לא רואה איך מחזירים את הגלגל לאחור. הסרטים היחידים בתקציב בינוני שעדיין ייעשו הם אלה שמיועדים לאוסקר, וברגע שלאקדמיה יהיה אומץ להעניק מועמדויות לסרטי קומיקס, אולי גם זה יתחיל להיעלם".

אז ווקאנדה פוראבר?

"ווקאנדה להרבה שנים, זה בטוח".

מול המסך

החיפוש המתמיד אחרי ריגוש חדש התיש את הצופים

בסוף השבוע שעבר הלכנו לראות את הסרט "מועדון הספר הטוב", קומדיה על ארבע חברות שמגיעות לגיל שבו הן אמורות לספור כמה ימים נותרו להן לחיות, לא כמה אורגזמות חוו הלילה. יום אחד, בפגישה החודשית של ה־Book Club שלהן, הן מגלות את "50 גוונים של אפור" ומכאן ההמשך צפוי למדי. הלכנו בשמחה, מצפים לקומדיה חביבה שלא תדרוש יותר מדי, עם ארבע שחקניות אדירות - ג'יין פונדה, דיאן קיטון, קנדיס ברגן ומארי סטיינברגן.

יצאנו באמצע.

לא כי הסרט רע - הוא לא טוב, אבל כבר ראינו גרועים יותר - אלא כי השתעממנו. הרגשנו כאילו זה הסרט שראינו יום קודם בנטפליקס ויומיים קודם באמזון. הרגעים הכי יפים של ג'יין פונדה ב"מועדון הספר הטוב" לא טובים יותר מהרגעים הכי בינוניים של ג'יין פונדה בסדרת נטפליקס שלה, "גרייס ופרנקי", ואיך שלא הפכנו את זה, כל החוויה היתה מיותרת. אפילו הפופקורן היה מחורבן.

מעבר למספרים הגדולים ולתקציבי הענק, נדמה כי התגובה שלנו ל"מועדון הספר הטוב" היא־היא הסיבה האמיתית לשינוי הקיצוני שעוברת הוליווד. החיפוש המתמיד אחר סף ריגוש חדש שינצח את הקודם, שהושג רק בשבוע שעבר, התיש את צופה הקולנוע האמריקאי. או שתתנו לו משהו ספקטקולרי, או שהוא לא יוצא מהבית.

ספקטקולרי, אגב, לא חייב להיות "הנוקמים! מלחמת האינסוף! בום טראח!" ספקטקולרי יכול להיות גם "מקום שקט", סרט מתח/אימה כמעט ללא מילים, שנעשה בתקציב של 17 מיליון דולר ועד כה הכניס 300 מיליון ברחבי העולם. ספקטקולרי אפילו יכול להיות סרט התעודה המלהיב והמרגש על שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסבורג, שהכניס בשלושה שבועות 4 מיליון דולר - סכום כמעט בלתי נתפס לדוקומנטרי, ועוד כזה שמשוחרר בתחילת עונת סרטי הקיץ. אבל כדי שספקטקולריים כאלה ימשיכו להגיע, ומהוליווד, היא צריכה למצוא מעיין יצירה חדש לגמרי, ולפחות כרגע נדמה שקשה לה מאוד לעשות זאת.

עבור עכברי קולנוע כל זה עצוב מאוד. מה שהיה פעם אירוע שבועי מרגש נהפך עכשיו לשלושה־ארבעה־חמישה סרטים בשנה שמצדיקים יציאה, את כל השאר אפשר לראות בבית. ימי ה"אני אוהבת רק איתך לשבת מול המסך הזה שבקולנוע" חלפו כנראה לבלי שוב, וכל שנותר הוא להטביע את היגון בבינג'.