הסרט "ספיידרמן: השיבה הביתה": עכביש מתיש

מעריצי ספיידרמן, ויש כמה מיליונים מהם ברחבי העולם, חוו רגע של התעלות בשנה שעברה, כאשר גיבור־העל האהוב הציץ להופעת אורח נפלאה בסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" שסימן את הצטרפותו של איש העכביש ליקום הקולנועי המשותף של דיסני־מארוול.

הסיבה שלספיידרמן לקח כל כך הרבה זמן לחבור לאיירון מן ולחבריו הנוקמים, היא שהזכויות הקולנועיות לדמות הקומיקס הזו היו שייכות לאולפן סוני, שבאופן טבעי לא מיהר להעבירן לאולפן המתחרה. אבל דיסני לרוב משיגים מה שהם רוצים, ואחרי אינספור דיונים ופגישות, ספיידרמן הצטרף לסדרת הסרטים המצליחה בעולם.

הפאר של דיסני־מארוול

לא פלא, אם כך, שדיסני קראו לסרט הספיידרמן הראשון שלהם "השיבה הביתה". באנגלית השם מתייחס גם לנשף בית הספר שמתרחש בחלקו האחרון, אבל המשמעות היא סימבולית בהרבה - אחרי שני ניסיונות קודמים להפוך את ספיידרמן לגיבור קולנועי, סוף סוף הגיע למקום שאליו הוא שייך. "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא בעצם הסרט השישי המתרחש סביב פיטר פרקר, המתבגר המבריק שננשך על ידי עכביש רדיואקטיבי וגופו עובר מוטציה שהופכת אותו למהיר, חזק ודביק למדי.

צילום: איי פי

טובי מגוויר גילם אותו בין 2002 ל־2007 בשלושה סרטים שנעו מהנחמד לרע, ולאחריו הגיע אנדרו גארפילד שירש את הדמות לשני סרטי "ספיידרמן המופלא" הבינוניים.

הפעם מגלם את פרקר השחקן הבריטי המקסים טום הולנד, וההפקה נהנית מכל הפאר וההדר שדיסני־מארוול יכולה להעניק. עכשיו, כשנדמה שהכל מונח במקומו, נשאלת שאלה דחופה אחת - האם ספיידרמן פשוט לא מסוגל לסחוב על עצמו סרט? ואם הוא כן, מדוע אף אחד לא מצליח לעשות זאת כמו שצריך?

בין התבגרות לאקשן

ב"השיבה הביתה" פרקר הצעיר מנסה להוכיח את עצמו כדי להתקבל סופית לחבורת הנוקמים, ולכן מזניח את לימודיו וחיי החברה שלו לטובת מלחמה בפשע ברחובות ניו יורק. כאשר הוא מגלה מזימה מרושעת של פושע בשם אדריאן טום (מייקל קיטון הנהדר כהרגלו), הוא מחליט שהנה ההזדמנות שלו להראות שהוא בליגה של החשובים, ומסתבך במשהו שגדול עליו בכמה מידות.

כך מנסה הבמאי הצעיר ג'ון ווטס לנוע בין קומדיית התבגרות בתיכון לבין סרט אקשן עמוס אפקטים. אך על אף אישיותו הכובשת של טום הולנד בתפקיד הראשי, הסרט לא מצליח להצטיין באף אחד מהז'אנרים האלו. סיפור ההתבגרות מרגיש כמו שנעשה לאחר יד ואיננו מרגש, והאקשן מבלבל ומתיש. לאחר פתיחה נהדרת שמבטיחה רבות, הסרט מתגלה כחסר ייחוד, וחלק משמעותי מהשעתיים ורבע שלו מיותרות למדי. אולי זו תוצאה של הסטנדרטים הגבוהים שמצופים מדיסני־מארוול, שכבר שני עשורים מעניקים לנו סרטי גיבורי־על מצוינים, וכמעט ופיצחו איזושהי נוסחה מנצחת, אבל עם ספיידרמן המוכר והאהוב הם פסעו בנתיבים מוכרים מדי שממש לא מצדיקים את סרט הסולו הזה

מבחינה הפקתית מדובר בעשייה מרשימה, אבל מותר לנו לקוות ליותר, מעוד סרט ספיידרמן פושר ומנופח יתר על המידה.