הוצאתם דיבה בפייסבוק? תתכוננו לשלם ביוקר

סבטלנה פוגרבנוי, מוקדנית בחברת החשמל ממגדל העמק, התאכזבה עמוקות מהפיצה שהזמינה מהפיצרייה הסמוכה "האיטלקייה". סבטלנה התקשרה לבעלים טל חמו וניהלה עמו דיון ער על הסיבות לרטיבות הפיצה, האסתטיקה של חתיכות הבצל שפזורות מלמעלה, ואף על אפשרות לפיצוי. כשפקעה סבלנותה, עשתה את מה שעושים ישראלים רבים: היא לא הסתפקה בגידוף עסיסי בינה לבין עצמה או באוזני משפחתה, אלא ניגשה למקלדת כדי לשפוך את זעמה. התוצאה היתה פוסט עצבני שכלל ביטויים כמו "איכס" ו"בעעע".

הפוסט גרר כמה עשרות לייקים, שלושה שיתופים — וחיוב בפיצויים של 15 אלף שקל על לשון הרע בפסק דין מלפני שבועיים. "התובע לא הוכיח פגיעה במוניטין או ירידה בהכנסות", כתב השופט אלעד טל מבית משפט השלום בנצרת. "עם זאת, מאחר שהפרסום נעשה, ניתן להניח כי נזק מסוים נגרם לתובע, הגם שיש קושי לאמוד אותו במדויק. לפיכך, יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנה, אשר מאחר שלא הוכחה פגיעה בעסקו כתוצאה מהפרסום, תהא גלובלית ומתונה". והפיצרייה לא לבד. לסופרמרקט בערד פסק בית משפט השלום בדימונה בינואר 2014 פיצוי של 13,500 שקל מאשה שתקפה אותו בפייסבוק.

האומנם “עיתונות פוחזת”?

החוק מאפשר פיצוי גם ללא הוכחת נזק. עם זאת, ספק רב אם 15 אלף שקל היא פסיקה "מתונה" למוקדנית. להערכתי, פסק הדין הזה מצדיק ערעור. גם לגופו של עניין, וגם לגופו של פייסבוק. בית המשפט העליון עדיין לא נתן דעתו על הפלטפורמה העממית, ופסיקות שונות, בעיקר בבתי משפט השלום, מעידות שהשופטים עדיין לא יודעים איך לאכול את כיכר השוק הזו.

עו"ד יוסי עבאדי וראש עיריית עכו שמעון לנקרי

על דבר אחד אין מחלוקת — לשון הרע היא לשון הרע ולא חשוב אם פורסמה בעיתון, כרזה, לוח קיר, פשקוויל, אימייל, יוטיוב, טוויטר, ווטסאפ או פייסבוק. הרשתות החברתיות אינן אזור חופשי מהדין בכלל ומדיני לשון הרע בפרט. מנגד ‑ וכאן המחלוקת ‑ האם יש לגזור גזירה שווה בין עיתון לפייסבוק? האם כיכר השוק הזו ונזקיה אמורים להישקל באותם כלים ובאותה רצינות? כרגע נראה שבהיעדר פסיקה מנחה של בית המשפט העליון, שופטי השלום מתייחסים לפייסבוק כמו לעיתון.

השאלה הזו עלתה בדיון שהתקיים הקיץ בבית משפט השלום בתל אביב, בתביעה שהגישו בני הזוג נתניהו נגד העיתונאי והסופר יגאל סרנה. סרנה העלה פוסט ובו סיפר כיצד השליכה אשת ראש הממשלה את בעלה מהרכב המאובטח בדרך לירושלים.

פרקליטי סרנה טענו שיש לבדל את הפרסום בפייסבוק מפרסום בעיתון. "הרשת החברתית מתירה פרסום פחות מוקפד ומרוסן מהעיתונות המסורתית, כי האירוניה העצמית של הרשת החברתית ומעמדה כעיתונות פוחזת במקצת, המטילה ספק בכל ולוקחת עצמה לא לגמרי ברצינות, מתירים כתיבה מסוג פרודיה ומשל, וכי קוראי פוסטים בפייסבוק אינם מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שמתפרסם שם", טענו עוה"ד אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין, שתיארו את הפוסט כ"משל, היפרבולה, הגזמה, הגחכה ולא בהכרח שיקוף מדויק של מציאות ריאלית, אלא של מציאות אפשרית”. על כן, כתבו, “יש לשפוט את הפרסום על פי כללי הז'אנר של פוסט בפייסבוק". ותכונה נוספת של דפי פייסבוק, לשיטתם, היא ש"חיי המדף שלהם קצרים כחיי פרפר שבקע מן הגולם, ועל כן השלכותיהם ונזקם, אם יש כאלה, קצרים ביותר, ולולא התביעה המוגשת ‑ היו הדברים שהתפרסמו גזים באוויר כלא היו". פרקליט בני הזוג נתניהו, עו"ד יוסי כהן, תמך בעקיפין בטענה זו כשהאשים את סרנה כי הוא פרסם בפייסבוק סיפור שהעיתון שבו עבד, "ידיעות אחרונות", לא היה מעז לפרסם באותו נוסח.

השופט עזריה אלקלעי דחה את התזה שמקטינה את פייסבוק. לשיטתו, הפגיעה "עלולה להיות רעה לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתו של פרסום בעיתון". השופט שולל גם את הטענה שקוראי פוסטים אינם מתייחסים ברצינות למתפרסם, וכי חיי הפרסום קצרים. פוסט כזה, כתב, "יכול שיישאר ברחבי המרשתת לזמן רב, והפרסום אף עשוי לצבור תפוצה באמצעות הפצתו על ידי כל מי שנחשף אליו, כאשר מי שנחשף לפרסום יכול להגיב עליו כרצונו ולהעצים את הפגיעה". הניתוח הזה סלל את הדרך לפיצוי הגבוה לבני הזוג נתניהו: 100 אלף שקל.

עו"ד חיים רביה, מומחה לדיני רשת ממשרד פרל, כהן צדק, לצר, ברץ, סבור שהפיצוי מופרז ‑ גם משום שמדובר בדמות ציבורית, וגם משום שיש להתייחס אחרת לנזקי פייסבוק: "הקוראים מבינים שמאחורי המידע בפייסבוק אין עבודה עיתונאית רצינית ומתייחסים אליו בהתאם. הם גם רגילים לדיבור משולח הרסן, והדברים ממילא נבלעים במהירות שבו עמוד הבית מתעדכן. לסיפור של סרנה התוודע רוב הציבור מהעיתון שדיווח על התביעה ולא מקריאתו בפייסבוק".

מבול התביעות כבר בדרך

סרנה מערער כעת למחוזי על פסיקת אלקלעי, שמעוררת שאלות נוספות — למשל על מידת ההגנה והפיצוי שיש לפסוק לאנשי ציבור, ועל האפשרות שמדובר ב”תביעת השתקה”. אבל בענייננו נחוצה פסיקה מנחה, שתגדיר היררכיה בין הפלטפורמות השונות, בעיקר כבסיס לקביעת הנזק. אם בתי המשפט יתייחסו לפייסבוק ברצינות, הם עלולים לקרוס תחת עומס תביעות הדיבה. בית המשפט העליון העיר בפרשת רמי מור, שבה הוגשה תביעה על טוקבק אנונימי פוגעני, שבעידן "Web 2.0" יש להחיל את דיני לשון הרע ברשת ב"שינויים המתחייבים". מכאן מסיק השופט אורי גולדקורן מבית משפט השלום בצפת שאת דיני לשון הרע יש להחיל “באופן שלא כל פרסום מגנה ומגונה מהווה עילה לתביעה לפי החוק. 'השינויים המתחייבים' נובעים ממאפייני השיתופיות, האפשרות לתגובות, השימוש בקישורים, נגישות התובע למתן תגובתו ולעתים ‑ היבלעות הפרסום המשמיץ בהמון המידע".

עו"ד יוסי עבאדי, מומחה לתקשורת במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל, מעלה הצעה באשר למדיניות שעל בתי המשפט לנקוט לגבי פייסבוק: “לאמץ חזקה שדברים שכתובים ברשתות החברתיות הם על פניהם הבעת דעה, החוסה תחת הגנת תום לב, ולא עובדות שצריך להוכיח את אמיתותן. גם פסק הדין בענין הפיצרייה אינו יכול להיחשב כתיאור עובדתי, וגם אם הבעת הדעה מעט וולגרית, אין זו סיבה לחיוב בלשון הרע. אפילו האגדה האורבנית שהפיץ יגאל סרנה על ראש הממשלה היא יותר בגדר הבעת דעה מתיאור עובדתי של מקרה שהיה באמת, וכך התייחסו לכך כלי התקשורת. אמנם החזקה שפרסומי רשתות חברתיות הם הבעת דעה ניתנת לסתירה במקרים מסוימים, בוודאי נוכח מקרים של הפצת כזב מכפיש בזדון המוצג כעובדה מוצקה, אבל כמדיניות משפטית ראוי לשמור זאת למקרים קיצוניים".