דחיית תביעת צ'רלטון: מגמת הקטנת הראש של ביהמ"ש בזכויות יוצרים ממשיכה
בענייני הרשת, השופטים מעדיפים איפוק. מדוע להפגין רפיסות סלחנית לפגיעות, שבעולם האמיתי היו זוכות לטיפול נחוש יותר?
פסק הדין שדחה את תביעת צ'רלטון ממשיך את מגמת הראש הקטן של בתי המשפט בהגנה על זכויות מוכפשים בלשון הרע ונגזלי זכויות יוצרים. הנימוק המרכזי הוא העדר הסדר חקיקתי. בית המשפט העליון הנחיל את הנימוק הזה, לפיו לא ניתן לרדוף אחרי עברייני רשת אנונימיים מהטעם שהמחוקק לא הסדיר את המרדף הזה.
צ’רלטון תבעה 10 מיליון שקל משלוש ספקיות אינטרנט, בטענה שסירובן לחסום אתרים פיראטיים ששידרו משחקי כדורגל, פגע בזכויות היוצרים שלה. אולם השופט אהרון מקובר קבע, כי התובעת לא הצליחה להוכיח שהיא מחזיקה בזכויות השידור ל-26 הליגות שמופיעות בכתב התביעה.
במקרים רבים ניתן להצביע על פסקי דין שניתנו בדרך של "חקיקה שיפוטית", במיוחד כאשר העליון מוסמך לתת סעד מן הצדק. אלא שבענייני הרשת, השופטים מעדיפים איפוק. ובחסותו משגשגות ההפרות, שלשופטים קצת נמאס ובעתירה שנגעה גם היא לליגה האנגלית קבעו השופטים אליעזר ריבלין וחנן מלצר שאם המחוקק יתמהמה, יוציאו הם, השופטים, את גרזן החקיקה השיפוטית. אבל, העת טרם הגיעה כפי נקבע אתמול.
העליון. טרם הגיעה העת לשלוף את גרזן החקיקה השיפוטית צילום: מוטי גולן
האיפוק הזה מנומק גם בזמן הדרוש לעיכול והבנת מורכבות האינטרנט: היחסים בין ספקים לאתרים ולמפרים, היחסים בין דרכי הגישה לבין מי שמסיע עליהם תכנים פוגעניים. האיפוק הזה נקשר גם לתפיסת האנרכיה הרומנטית של הרשת. אלא שבהדרגה מתבהרת ההבנה שלא הכול כזה רומנטי. הסתה לרצח, גזענות, פדופיליה, סרטונים אינטימיים שגוררים התאבדות של בני נוער הם חלק מהאסונות שממיטה הרשת. ובנוסף, השאלה היא למה להפגין רפיסות סלחנית לפגיעות, שבעולם האמיתי היו זוכות לטיפול נחוש יותר. אז בינתיים יש דין שונה לגנב הרשת האנונימי. עד שהמחוקק או השופטים יחליפו הילוך ודיסקט.
