"דמעות הן לא קריטריון לכלום"

מצב משפחתי: בת 47, נשואה לציקי ואם לשלושה, גרה בתל מונד

השכלה: תואר ראשון במדעי החברה ואסטרטגיה (אוניברסיטת בר־אילן); לימודי תעודה בניהול משאבי אנוש (הטכניון)

מסלול מקצועי: ב־1997 השתחררה מצבא הקבע וגויסה למחלקת השיווק של מיקרוסופט ישראל, שם התקדמה עד לניהול קבוצת התקשורת השיווקית. בהמשך עברה למכירות וניהלה את תחום הביטחון ואז את קבוצת הפיננסים, הבריאות והתעשייה. ב־2011 מונתה לסמנכ"לית שירותי אנטרפרייז, ואז לסמנכ"לית לענייני המגזר הציבורי. ביולי 2015 מונתה למנכ"לית.

כיום: מנכ"לית מיקרוסופט ישראל

שלי לנצמן מנכ"לית מיקרוסופט ישראל צילום: תומי הרפז

"בצבא לא שירתי ביחידה טכנולוגית. הייתי מ"כית, מ"מית ומדריכה בקורס קצינות. עברתי למחלקה לקשרי חוץ של צה"ל והשתחררתי בדרגת רב־סרן. מתישהו הייתי צריכה להחליט מה אני עושה עם הקריירה שלי, ולקחתי סיכון: עזבתי, כי הרגשתי שיש לי המון מה לתת מעצמי ושאני לא באה לידי ביטוי. אבל אני מתה על הצבא עד היום. אם הרמטכ"ל יקרא לי לתפקיד משמעותי — אני הולכת".

"המשבר הגדול שלי היה במעבר מהצבא למיקרוסופט. ממקום שבו יש לך פקידוּת שעושה לך כמעט הכל עברתי לארגון הכי קיצוני בתפיסה של 'את מנהלת את עצמך'. אין פקידוּת, יש קלנדר וטלפון. את רוצה פגישה? את מתאמת. רוצה קפה? את עושה. לא עושים לך כלום. בצבא יש מסביב ללוחמים זנב לוגיסטי שמשתרך ומשתרך. במיקרוסופט אין את זה. אני מסדרת המון דברים לבד, וזה כיף. אני הבעלים של עצמי".

"המעבר שלי מהצבא למיקרוסופט היה חד מאוד: מסביבה מאוד היררכית ומובנית לחברת הייטק עם תרבות ארגונית שבה את יוצרת רעיונות משלך, מחליטה, מובילה, לוקחת אחריות על שינויים. חודש אחרי המעבר עשיתי מאזן ביניים. אמרתי, העריכו אותי, היה לי טוב, למה הפרתי את השלווה הקיימת? התקשרתי למי שאז עוד לא היה בעלי, ציקי. הוא בא, נכנסתי לאוטו, סגרתי את הדלת והתחלתי לבכות, 'מה עשיתי?! למה הפסקתי את הקריירה?'. הוא שאל, 'את זוכרת למה עזבת?'. אמרתי, 'כן'. 'ומשהו השתנה בהבנה הזאת?'. עניתי שלא. 'אז קדימה, תמשיכי'.

"ניגבתי את הדמעות, לקחתי נשימה עמוקה, עליתי, והמשכתי לעבוד. מאז למדתי לקחת נשימה עמוקה עוד הרבה פעמים. זאת הבנה שתמיד מלווה אותי: לזכור למה עזבת. אגב, עד היום הוא צוחק על איך בכיתי באוטו ליד העבודה".

לנדסמן. מפקדת הטקס בסיום קורס קצינות, 1989. “אני עדיין מתה על הצבא. אם הרמטכ”ל יקרא לי, אני הולכת"

"הכניסה לתוך עולם טכנולוגיה היתה לי טבעית מההתחלה. בשיא העיסוק הטכנולוגי ניהלתי את חטיבת הדליוורי שלנו, שכל מה שהיא עושה זה רק טכנולוגיה, כולל פרויקטים ענקיים. ואף שלא באתי מעולם התוכן הזה, אם יש לך מחשבה סדורה, בסוף תצליחי להתמודד עם עולם התוכן הרלבנטי. צריך להבין את עולם התוכן שמולך, מה מניע אותו, איך לסדר אותו ומה הערך שלך. החוכמה היא לא להבין איך טכנולוגיה מסוימת עובדת, אלא איך היא תשפיע על התרבות שלנו ועל ההתנהגות הצרכנית, ואיך השינוי שהיא תחולל יביא אותנו, אנשים וארגונים, למקום אחר, ושם יש גם פוטנציאל עסקי".

"אני אוהבת לשבת, ללמוד, להיכנס לעולם תוכן חדש. אין תחום שמעניין אותי שאני לא נכנסת אליו. יש לי מחברת של רשימות של דברים שאני רוצה ללמוד. השבוע פגשתי חברי הנהלה של חברת ביטוח ושל בנק. הם מכירים את העולם שלהם טוב ממני, ועדיין אני צריכה להראות איך נביא להם ערך, אז ישבתי ולמדתי את התחום.

"היכולת ללמוד לבד היא התכונה שאני הכי שמחה שקיבלתי, ושאני מחפשת באנשים. כשאני שואלת בראיון עבודה, 'איך תתגברו על הפער בין מה שעשיתם עד היום למה שתצטרכו לעשות', אני מעדיפה שיגידו 'יש לי יכולת ללמוד'. אני לא מסתפקת בתשובה 'הארגון ילמד אותי'".

"כולנו עמוסים כל הזמן, רוצים לעשות דברים ולעשות אותם טוב. מרוב שאנחנו רצים אנחנו לא נותנים את דעתנו על ההווה, אבל חשוב להתרכז בו — לא כמדיטציה, אלא להתמקד בחזרה בערכים שלי, ביכולת שלי להפנים את מה שקורה. לא לדלג על דברים שבהם לא הצלחתי כדי לייצר עמידות, אלא להתרכז בהם רגע ולהבין איך אני לא חוזרת על זה.

"כשאני עוברת על תוצאות רבעון, אין טעם לומר לעובדים 'למה לא הצלחת? למה לא עמדת ביעדים?'. זה שלא הצלחת כבר נתון בספרי החשבונאות, העובדים כבר מודעים, כבר קשה להם עם זה. הרעיון הוא להתמקד בתהליך של מה גרם לזה, ואיך לא להגיע לאותה סיטואציה שוב. לשהות בתוך זה רגע, ולהבין איפה הייתי צריכה לשפר את התהליך".

"בישראל, ירידה בכמות העובדים שאת מנהלת נתפסת כשנמוך. זאת תרבות שמקורה בצבא: שם, בכל פעם שאת מתקדמת זה תמיד 'כמה אנשים תנהלי'. גם כשאני מראיינת אנשים לעבודה, הם לא שואלים איזו השפעה תהיה להם, כמה הם ישפיעו על השוק, אילו סמכויות יהיו להם — אלא 'כמה אנשים אני אנהל'. ואני חוזרת ומסבירה שזה לא פונקציה של כלום. אני עצמי ניהלתי 15 עובדים, ואז אפס עובדים, ואז עשרה עובדים, 120 עובדים, ואז שוב 15 עובדים, ושוב אפס. זה לא רלבנטי כמה אנשים את מנהלת, אלא מה ההשפעה שלך וכמה זה מפתח אותך".

"כשסאטיה נאדלה התחיל לנהל את מיקרוסופט, לפני ארבע שנים, עלתה השאלה אם נצליח להמציא את עצמנו מחדש. פייסבוק, גוגל ואמזון לא המציאו את עצמן מחדש: הן המציאו משהו והן חזקות בו. הן גם חברות צעירות. אנחנו המצאנו את עצמנו מחדש באמצעות התמקדות במחשוב ענן, ואנחנו מאוד על הגל. על הקיר במשרד שלי כתוב החזון העסקי שלנו - להיות המובילים בשירותי ענן ב־2020 - ומתחתיו חתימות של העובדים שמאמינים בו. כל מי שרוצה יכול לחתום על החזון הזה, ואני יודעת שיש גם אנשים שלא יתחברו לאני החדש הזה. זה לא מאחורינו, זה מסע שצריך לצלוח אותו.

"כל העולם עובר לשירותי ענן, כי בסוף ההבדל הוא בין מה שאת עושה לבין מה שאת מקבלת בתור שירות. זה עניין של לזהות עיקר וטפל. ארגונים גדולים לא צריכים להתעסק בדברים שהם יכולים לקבל כשירות - להחזיק דאטה־בייסים גדולים, תשתיות דואר. את חברת ביטוח? חשבי מה הערך שאת יכולה להביא למבוטחים ולארגון שלך. מצאי את כוכב הצפון ולכי לכיוון שאליו את רוצה להגיע".

"בכיתה ג' המורה שאלה: 'מה תרצו לעשות כשתהיו גדולים?’, ואני עניתי: 'נשיא המדינה'. האמביציה להשפיע עדיין קיימת בי. כי האימפקט הכי גדול הוא ליצור עבור מישהו מציאות אחרת. בימי שישי אני מתנדבת עם ניצולי שואה תשושי נפש בפרדסייה, משחקת איתם משחקי בינגו, שירה, יצירה, אפייה, הכנת קישוטים לחג. חוץ מזה אני במעגל נשים שמתנדבות עם ילדי פנימייה שהוצאו מהבית. אני גם מתנדבת במשטרה ובסיירת הורים בלילות, מ־11 בלילה וצפונה. יש מקום להכל, ואפילו להתנדבות בוועד ההורים בתיכון המקומי, ולפעמים גם בצופים. מספיקות לי ארבע־חמש שעות שינה, ככה נולדתי.

"אין דבר כזה 'איזון בין החיים לעבודה'. אין קו שאת הולכת עליו מאוזנת. יש לי סדר עדיפויות בכל רגע, ובתמונה הגלובלית הכל נכנס ומסתדר. למרות תלונות נקודתיות ביחס לזמן שלי, הילדים גאים במה שאני עושה, ובעיקר בתרומה לקהילה. אתמול גיליתי שהבת שלי התנדבה לעבוד עם ילדים ברצף האוטיסטי. הייתי עוד יותר גאה מכיוון שהיא לא סיפרה לי: היא לא עשתה את זה בשביל לקבל נקודות, אלא בשביל עצמה".

"לדבר על ההתנדבות מעלה בי דמעות. לא תמיד אני משתלטת על זה, אני יכולה לבכות משמחה, מכאב או מתסכול. אבל אני תמיד אומרת לאנשים, 'דמעות הן לא קריטריון לכלום'. זה לא אומר שאתה יותר אמפתי מאחרים, או שאתה במקום לא טוב. התמודדתי פעם על תפקיד במיקרוסופט, ומנהלת בכירה שראיינה אותי שאלה ברצינות: 'ומה תעשי עם הרגישות?'. אמרתי לה: 'אני אצליח דווקא בגלל זה, ואפילו מאוד'.

"סאטיה נאדלה כתב בספר שלו שכשהתמודד לתפקיד מהנדס תוכנה במיקרוסופט, הוא היה בטוח שיישאל על אלגוריתמים, אבל בראיון שאלו אותו: 'אתה הולך ברחוב, רואה תינוק עטוף בשמיכה על הרצפה, מה אתה עושה?'. הוא ענה: 'מתקשר למשטרה'. אמרו לו: 'לא. אתה מרים את התינוק, מחבק אותו, רואה שהוא בסדר ואז מתקשר למשטרה'. הוא מספר שלרגע היה המום מהתשובה של עצמו. במקום לראות הכל דרך פילטרים של דאטה, צריך לפתח את השריר של האמפתיה בחיים שלך. נורא קל לאבד אותו".