בעניין הסדרי חוב: צריך לתמחר גם את כושר ההרתעה

לפי עמדת הבנקים, תפקיד הבנק הוא למקסם את ההחזר. כלומר, האפשרות העדיפה היא זו שבמסגרתה פישמן מחזיר כמה שיותר כסף. מנגד, המפקחת על הבנקים חושבת שהמשוואה צריכה לשקלל לתוכה גם את התמחור של אמון הציבור. כלומר, האופציה שבמסגרתה אמון הציבור במערכת הבנקאית יגבר היא העדיפה.

הערך של המוסר

על פניו, ההיגיון הפשוט נוטה לטובת העמדה של הבנקים משום שתפקיד הבנק הוא, בין היתר, לגבות את החובות מהחייבים, עד כמה שהוא יכול. לפי ההיגיון של הבנקים, אם הם עושה את מרב המאמצים כדי לגבות את מרב החוב, אמון הציבור במערכת ממילא יתחזק.

המפקחת על הבנקים חדוה בר

הסתכלות מורכבת יותר תטה את הכף לטובת הפיקוח על הבנקים בטווח הרחוק, משום שאי אפשר לבחון את המקרה של פישמן במנותק ממקרים אחרים. המפקחת מתייחסת למערכת ככזו שנמצאת במצב של משחק חוזר: פישמן שמט חובות היום, אתמול עשה זאת מוטי זיסר, לפניו עשו זאת נוחי דנקנר ולב לבייב ומחר יהיה שומט חוב חדש, כי ככה פועלת המערכת - לא כל ההלוואות חוזרות. משום כך, לפי בר, הרתעה שתיצור המערכת באמצעות פישמן כלפי לווים עתידיים היא בעלת ערך כלכלי, משום שבשל ההרתעה הלווה העתידי יתאמץ מראש להחזיר את ההלוואה, כי הוא יודע שאמצעי גבייה אגרסיביים הם אופציה. הדבר גם יראה לציבור - שרואה כיצד מפעילים יד קשה בגבייה מלווים קטנים ויד רכה מול הלווים הגדולים - שיש דרך אחרת. את הערך הזה המערכת צריכה לתמחר.

הערך שביצירת סטנדרטים חדשים

נכון, יש מי שיכנה את השבת האמון למערכת באופן זה כקטנוניות. אחרים יאמרו שמערכת שבוחרת בדרך הזו עושה כך רק בשל הכותרות בעיתון. אבל זה לא המצב. יצירת סטנדרטים שמציבים בנקים ומלווים אחרים להחזר חובות - סטנדרטים שהלווים מכירים עוד לפני שהם מגיעים למצב שבגללו הם לא יכולים להחזיר את החובות שלהם - היא דבר חשוב.

ייתכן שיש בבנקים מי שחושבים שתפקידם מתמצה בניתוח סטטיסטי של אפשרות הגבייה המקסימלית. אך האמת היא שמי שחושב כך אלו בנקאים שטרם הבינו שהמודל המאוס שבו נכנסים עם הלווה לחדר סגור ושם מסכמים הכל בארבע עיניים, הוא לא מודל שעושה טוב לאמון הציבור, וכמו מודלים אחרים בבנקאות - גם זמנו חלף.