שמורת אפולוניה היא אוצר לדורות

מול משוואת המדינה הליליפוטית שלנו ואוכלוסייתה הגדלה עומדים ערכי הטבע והנוף הבראשיתי של ישראל. במשוואה זו אין רחמים. הלחץ על משאבי הקרקע ודחף הבנייה הבלתי נשלט, המוסווה לעתים כניסיון לפתור את מצוקת הדיור, מפילים קורבן בזה אחר זה את השדות, מרבדי הפרחים, השועלים והתנים. ב"ארץ הצבי", מסתבר, אין אפילו מקום לצבי התנ"כי, שמספריו פחתו ב-70% ב-15 השנים האחרונות בלבד.

ה"קורבן" האחרון היא שמורת אפולוניה בפאתי הרצליה, שמורה המיועדת לכליה וחורבן על ידי כרישי נדל"ן אם תאושר כוונת הממשלה לתוכנית הכוללת אלפי דירות, שלושה מלונות ושטחי מסחר. לטענת הממשלה, התוכנית היא קריטית לפתרון מצוקת הדיור. אלא שמומחים מעריכים כי הדירות, הממוקמות כמאות מטרים מקו החוף, יימכרו במחיר הנע בין 6-3 מליון שקל, ובכך תהיה בהישג ידם רק של עשירי ישראל ותיירים, כבתי נופש על הים. ועוד פרט קטן במשוואת תוכנית אפולוניה העגומה - בשמורה זו מנסים לגדול ולהתרבות צבאים בתוך שטח גידול פראי ששייך להם – ובכן, הרבה לפנינו.

אפולוניה צילום: עמית שעל

דווקא בתוך סבך אתגרי הסביבה הפוקדים כיום את ישראל, אני מוצאת לנכון לשתף סיפור הצלחה – מאבק עיקש שהביא להצלתו של חבל ארץ קסום ושל עץ אחד מיוחד, ה-"גנרל שרמן", המושך היום בעוצמתו תיירים מכל העולם.

לאחרונה ביקרנו בטיול משפחתי בפארק הלאומי סקויה, בקליפורניה. ארץ עצי הענק, כובשי הדמיון. הפארק ממוקם דרומית מעמק הסיליקון, כ-2,000 מטר מעל פני הים, במקום בו אוויר ההרים צח, ובחורף נפתחים שמי השלג ועוטרים את העצים בתחרת כלה, טהורה ושלווה. במקום המיוחד הזה, גדל "ג'נרל שרמן" - העץ הגדול בעולם.

שרמן משאיר את מבקריו פעורי פה בעת שמבטם מטפס מעלה, כ-84 מטר מעל פני הקרקע. מדענים מעריכים שה-"גנרל" נולד לפני כ-2,200 שנה, עוד לפני הולדתו של ישו. שרמן וחבריו ראו שריפות, עונות ותרבויות חולפות, והגיעו לידי זקנה מכובדת עקב מגוון אדפטציות מרתקות שהכתירו אותם אלופי ההישרדות.

ואז, בסביבות שנת 1830, הגיע לאזור האדם הלבן. כמובן שעד מהרה הופיעו המסורים. הבצע ניסר, כרת והפיל את אלי המרום. תוך זמן קצר נכרתו כשליש מעצי הסקויה האדירים. וזאת למרות שהתברר שמרקם הסקויה אינו מתאים כלל לתעשיית הבנייה, ועצי הקסם שימשו לבסוף ליצירת עפרונות, יתדות וקסמי שיניים!

המזל הוא שעם השנים, בעוד גוויות עצי הענק הולכות וממלאות את הנוף, החלו להישמע קולות השימור. למרבה האירוניה, האגדה מספרת שאחד ממובילי המאבק היה אדם שהגיע לאזור בתור כורת עצים, אך התמלא חרטה לאחר שספר את מעגלי הצמיחה באחד הגזעים שכרת, והבין שבמו ידיו הרג עץ בן למעלה מאלף שנים. גם ג'ון מיור, מאבות תנועת השימור בארה"ב נרתם למאבק, ופרסם מאמרים רבים בנושא. לבסוף, לאחר מבול של מכתבי מחאה בידי אזרחים לקונגרס האמריקאי, הכריז ב-1890 הנשיא דאז, בנימין הריסון, על הקמת הפארק הלאומי סקויה.

אך מה בין סיפור עצי הסקויה האדירים לבין אפולוניה, שכל שטחה כמה קילומטרים מרובעים?

התשובה פשוטה. הסקאלה כמובן שונה בתכלית. אך לולא ההבנה שהתגבשה בקרב פעילי הסביבה באותה העת שיש דבר יקר מפז - שחייבים לעשות הכל כדי להגן עליו - היו העצים האדירים הללו נעלמים לעד, תחת להב המסור, ופארק הסקויה, כיום מחוז חפצם של תיירים מרחבי תבל, לא היה קם לעולם.

כך הדבר עם שמירת שטחי טבע נגישים במרכז הארץ, כגון אפולוניה. אפולוניה כאמור קטנטנה יחסית לפארק הלאומי סקוויה. אך היא חובה בתוכה אוצר של אפשרויות – כאחד משטחי הבר האחרונים בכל גוש דן, בית לעשרות מינים בסכנת הכחדה, וחבל ארץ עם "שעת סיפור" היסטורית בת 2,500 שנה, הכוללת תעשיית זכוכית עתיקה ואת שדה הקרב המפורסם בין מנהיג הצלבנים ריצ'ארד לב הארי וסלאח א'דין.

הסתכלות נכונה, עם חזון, היתה קובעת שיש לשמור על אפולוניה כאוצר לדורות. אלא שבישראל פועלת ממשלה שאישרה באפולוניה תוכנית בנייה הרסנית בהליך מזורז, ממשלה שמתעלמת לא רק מן המחוייבות שלנו, האדם, לשמור על הטבע, אלא גם מן העובדה שאזרחי ישראל זקוקים וראויים לטבע נגיש.

ילדינו ובעצם כל אזרח במדינה הזו, ראויים לממשלה שעושה כל שביכולתה כדי להבטיח לאזרחיה רגעי גילוי ופליאה בטבע נגיש. אנחנו חייבים ממשלה שתשמור על "עצי הסקויה" שלנו – אם לא בשבילנו – אז לפחות עבור הדורות הבאים.

אנה בורנשטיין (MSc), היא כתבת מדעית ותושבת הרצליה לשעבר.