סגירת רשות השידור: 5 לקחים מקבורת החמור המבישה

1. נתחיל מההתחלה: קבורת חמור (המונח הכי נפוץ במדינה ב-12 השעות האחרונות) שעשו לרשות השידור היא מכוערת, מגעילה, נבזית, מכעיסה, מרגיזה וכואבת. כאשר אתה איש תקשורת ועיתונאי, הרגשות הללו מקבלים משנה תוקף ועוצמה מיוחדת. ההזדהות אמש היתה בלתי נמנעת כשצפית בפניהם של עודד שחר ויעקב אחימאיר ורואה את התפרצות הבכי הבלתי נשלטת של גאולה אבן. לאף אחד מעובדי הרשות לא מגיע יחס שכזה. ובעצם לאף עובד בכלל. יתרה מזו, לא משנה באיזה נסיבות, לצפות בשידור חי באנשים שיאבדו את מקום עבודתם מהווה מחזה נורא.

2. אלא שכאשר מתחילים לצלול עמוק יותר אל תוך הסיפור האמיתי, הדברים מאבדים לגמרי את הניחום הרומנטי. עלינו להניח בצד, גם ביום זה, את הסגירה הפתאומית והאלימה, שאכן הצליחה לבלבל כמה אנשים, ולחזור לעובדות היבשות: הציבור היה יכול לחשוב אתמול שגוף מצטיין, פאר השירות הציבורי והיעיל למופת, נסגר תוך חוסר צדק מוחלט ובלי סיבה רציונלית הנראית לעין. המציאות שונה בהרבה. ראשית כל, חשוב לזכור שלפי הרפורמה האחרונה "שאושרה" על ידי עשרות ועדי העובדים של הרשות (כן, ברשות השידור יש בין 8 ל-18 ועדי עובדים)  כללה פיטורים ופרישה מרצון של כ-700 עובדים. כך שבין כה וכה, מאות עובדי הרשות היו צריכים לעזוב אותה. לא היה קיים אף תרחיש ללא פיטורים. אסור גם לשכוח כי מאות עובדי רשות השידור ימשיכו את דרכם בתאגיד.

גאולה אבן בדמעות בשידור מבט האחרון צילום מסך: youtube

3. כ-18 דוחות מבקר המדינה על אי סדרים; מספר שיא של ועדי עובדים, חריגות שכר מבישות, משכורות הזויות שאינן קשורות כלל וכלל לתפקוד ולביצועים, חוסר יעילות, בזבוזים ובעיקר אין ספור ועדות ו"רפורמות" שנכתבו ולבסוף נזרקו לפח –הפכו בעשורים האחרונים לסימן ההיכר של אותה רשות שידור. כולנו זוכרים את האירועים בהם הגיעו צוותים מצומצמים של כלי התקשורת ורשות השידור על כל זרועותיה הגיעה עם פמליה שלמה שמנתה עשרות עובדים. למה? כי אי אפשר להביא כתב ללא צלם; ואסור לפי ההסכם הקיבוצי להביא צלם ללא תאורן; וחובה להביא סאונדמן אם יוצא צלם לשטח. מי שמנסה לשכנע שרשות השידור לא היה ארגון חולה - טועה ומטעה במכוון. לפני כ-8 שנים, עת התארחתי באחת התוכניות של ערוץ 1, פגשתי במסדרון אחד מבכיריו. גם אז דיברו על הצורך ברפורמה "דחופה", כאשר אחת שכזו נחה על שולחן הממשלה. שאלתי אותו: "איך אפשר לפתור את הבעיה הזו?. הוא ענה לי אז, ב-2009, תשובה שהיום הפכה לנבואה: "צריכים לסגור את הכול ולפתוח הכל מחדש".

הטרגדיה הגדולה של הרשות מזכירה טרגדיה של אדם בריא שחוטף התקף לב ומת במקום: הרי "רק" הלב חלה, כל שאר האיברים תקינים ועובדים היטב, אבל מה לעשות, אלו הם חוקי הטבע, גם בגופים חיים וגם בארגונים: כאשר אורגן חיוני חולה ולא מטפלים בו הוא עלול לגמור את כל הגוף. זה בדיוק מה שקרה: רוב עובדי הרשות עשו את עבודתם נאמנה, הרוויחו שכר הוגן וביושר. אלא שההנהלות וראשי הוועדים התנהגו אחרת. בעיקר ראשי הוועדים - המכונים בכל המגזר הציבורי כ"דור א'" – הם אלו שהרוויחו שכר מופרז ולא מוצדק. הם היו מודעים לגמרי לצורך העז לשינוי מבני ועמוק. הרי רוב העיתונאים הצעירים של רשות השידור לא זכו לתנאים פומפוזים - הדובדבנים הללו היו שמורים היטב אך ורק ל"דור א'". המצב הזה אינו ייחודי לרשות והוא מוכר היטב בחברת חשמל, בנמלים, בבנק ישראל, בו שני עובדים מבצעים בדיוק אותה עבודה –אבל אחד מהם מרוויח פי שלושה מהשני. ומדובר בגופים בעלי תקציב עתק שסבלו מקיצוצים פרמננטים שפגעו לבסוף בשירותים שהם היו צריכים להעניק לנו. למה? כי הרוב הלך למשכורות של אותם מיוחסים.

רוב עובדי רשות השידור הם קרבן של אותן קבוצות והם קרבן כפול - הם גם עבדו, גם נתנו את "הלב והנשמה", גם הושמצו על תנאים שמעולם לא קיבלו, גם עבדו לצד קולגות שהרוויחו שכר לא הוגן כאשר הם הרוויחו כסף קטן, גם סבלו ולבסוף  -נזרקו לרחוב. הם- יחד עם הציבור שלא קיבל את המוצר שהיה צריך לקבל בהתאם למיליארדים שנקברו ברוממה- הם הקרבן העיקרי.

4. ערב הבחירות להסתדרות, חשוב לזכור כי ההסדרים הללו, שבסופו של דבר "אכלו" את רשות השידור מבפנים, נחתמו בחסות הסתדרות העובדים. ה"סדר הישן" הזה מיוצג נאמנה בימים אלו במועמד אבי ניסנקורן שמקבל תמיכה פומבית ותמוהה של שר האוצר הנוכחי, משה כחלון. בהקשר הזה חשוב לומר: המחזה שראינו אתמול היה נורא והייתי מעדיף שהיו חוסכים לעם ישראל את המראות הקשים, למעט לקבוצה אחת: ראשי ועדי העובדים, אלו שמייצגים את "דור א'" – טוב שהם ראו את זה. הם חייבים להתחיל להפנים שהמציאות השתנתה. מי היה אומר שרשות השידור תיסגר. כאשר אני מתווכח עם אותם ראשי ועדים זה שנים ושואל אותם: "אתה לא מפחד שאם לא תתייעל הממשלה תסגור את הארגון או תפטר אותך?" הם מתפרצים בצחוק מתגלגל והתשובות אותן תשובות: "מי יסגור אותי?" "מי יגע בי?" "שום דבר לא יקרה לי. כל שנה מדברים על רפורמה ועוד רפורמה".

נראה כי אתמול נוצר תקדים חדש. רשות השידור נסגרה. היא נסגרה בדרך לא דרך, באופן מכוער, אך היא נסגרה אחרי מסקנה, שגויה או לא שהמקום הזה כבר לא בר תיקון. רפורמות דומות מובילים שר התחבורה ישראל כץ בנמלים וגם בתחום החשמל (תחנות כוח פרטיות). אם כבר עובדים מסורים של רשות השידור היו צריכים לעבור את ההשפלה המביכה שראינו אתמול אז לפחות שיהיה "למען יראו וייראו" של אותם גורמים שמכרסמים ביסודם של אותם גופים ציבוריים שהוקמו למען אזרחי ישראל, לטובתם ולשירותם ולא למען חלוקת ג'ובים וצ'ופרים לעובדים מיוחסים.

5. נקודה אחת למחשבה: אופן סגירת רשות השידור בפתאומיות, בהפתעה, כאשר שום דבר לא ברור, אין "תאגיד", אין "תאגיד חדשות", עובדים אינם יודעים מה לעשות ביום ראשון הבא, יוצר תחושה כאילו המדינה איננה מנוהלת, כאילו האירועים במציאות הישראלית מתרחשים מתוך איזשהו כוח כאוטי לא ברור ובאופן אקלקטי לחלוטין. נזכיר כי סגירת רשות השידור, התרחשה אחרי שכמה שעות לפני קבע הרכב שלם של שופטי בית משפט העליון כי מס דירה שלישית –פרויקט הדגל של שר האוצר - חוקק באופן לא פחות תמוה ובפרוצדורה לא פחות הזויה - תוך פגיעה בכל הכללים והנורמות שהחברה שלנו קבעה לעצמה. האירועים של אתמול רק מחזקים את התחושה שההחלטות כאן אינן מתקבלות אחרי תהליך מסודר ומקצועי אלא הן פרי תוצר של "דילים" ופשרות שהאינטרס הפוליטי – ולא הציבורי - הוא מה שעומד במרכזן.