סגירת רשות השידור היא רגע עצוב, אבל מתבקש

אתמול, לאחר שבבית המשפט העליון שמענו איך עבר חוק מיסוי דירה שלישית, קיבלנו בערב עוד תזכורת לפרטאץ' קבלת ההחלטות והניהול במדינת ישראל. בחיפזון, בשליפה, בתבהלה של הרגע האחרון.

את התוצאה ראינו על המסך. חבורת עובדים דומעים, מחובקים שהופקרו לגורלם ולא הצליחו, בינתיים, להשתחל לתאגיד החדש. אבל זה רק חלק מהתמונה ומהסיפור הגדול. רשות השידור אינו המפעל הראשון שעובדיו משלמים על מחדלי מנהליו. הוא גם לא המפעל הראשון שנכשל בשוק שהפך לתחרותי. הנכס התקשורתי-היסטורי-תרבותי הזה שכולם מבכים היום את פטירתו לא הצליח להביא את הסחורה באחרית חייו. מהדורת מבט המדוברת מאתמול, תיזכר כמהדורה המדוברת ביותר של הרשות בשנים האחרונות. המהדורות השוטפות שלה בשנים האחרונות הוכרעו בנוק-אאוט בידי חדשות 2 ו-10

כינוס מחאה של עובדי רשות השידור ברוממה בירושלים, בחודש מרץ השנה צילום: ועד עובדי רשות השידור

וחשוב גם להיזכר איך הגוף הזה פעל בתקופת המונופול שלו. מומלץ לעניין זה לצפות בסרטו המופתי של דורון צברי "המדריך למהפכה" שמתאר את החנופה וההתרפסות לפוליטיקאים, שקרוביהם ומקורביהם קיבלו מיקרופון ומסך, את המנהלים הזחוחים שחילקו מיקרופון ומסך לקרוביהם ומקורביהם, את הוועדים הכוחניים, את הבטלה הסמויה שהורידה לטמיון מאות מיליונים מכספי הציבור. ובעיקר את ההסכמה שכולם היו שותפים לה - שהמקום הזה חייב להיסגר.

הרשות ועובדיה לא היו קורבן רק לניהול כושל, אלא גם לפוליטיקאים שיזמו את השינוי המתבקש שהתחרבש. רכבת השדים המזגזגת של הקמת התאגיד החילופי טלטלה את העובדים בין תקווה לייאוש. מי שהצליח נמלט בזמן. מי שלא - הגיע אתמול להלווייה המשודרת. ודווקא ברגעים הקשים האלה של פרפורי הגסיסה וחוסר ודאות יצאו מתחת ידם כמה מוצרים מופתיים של שידור ציבורי כמו הסדרות על חנוך לוין והרמטכ"לים. מעט מדי, מאוחר מדי, ועם זאת, להוריד את הכובע.

הורדת השאלטר הפתאומית אתמול בערב היא ביטוי של חוסר רגישות ואנושיות של ניהול כושל. הפעם, אחרי המנהלים והפוליטיקאים, היה זה הכנ"ר. מועד עליית התאגיד ביום שני הבא היה ידוע וצריך היה להיערך לסגירה מכובדת בהתאם. לקבוע את התאריך מראש ולגלוש אליו במכובדות הראויה. אבל, כנראה שנגזר גורלה של הרשות הזו שכל מי שבוחש בענייניה עושה זאת בידיים שמאליות ובלב ערל.