הקול של ישראל ימשיך להישמע

לפחות 50 שנה שאני מחובר לקול ישראל. זה התחיל כילד, כשהייתי חוזר מבית הספר ונצמד מיד ל"פינת הילד" בהגשת אסתר סופר ונהנה מסיפוריו של יצחק נוי על חייו במושב נטעים, או מפרקי הספר "מסע הפלאים של נילס הולגרסון" מאת הסופרת השבדית סלמה לגרלף, על הילד נילס שהצטרף למסע של אווזי הבר בארצו. מאוחר יותר אהבתי להקשיב לתוכניות "מחפשים את המטמון", "בית המשפט" או סדרת התסכיתים "פול טמפל" ועוד.

בהמשך הפכה רשת ב' לתחנת הבית שלי, בעיקר בתחום החדשות. החל מיומן הבוקר בהגשת אריה גולן השנון והחכם, "סדר יום" של קרן נויבך שעסקה בחיים האמתיים של הרבה מאד אזרחים שקופים, "הכול דיבורים" מימי שלי יחימוביץ' ועד עדי מאירי ובני טייטלבאום שהיה מרגיז אותי עם "שלום וביטחון", יומן הצהריים המעולה עם אסתי פרז, יומן הכלכלה, יומן הערב, "דין ודברים" של משה נגבי, "מרחאבית" של ערן זינגר, תוכניתו של ירון אנוש בימי שישי אחר הצהריים וכו' וכו'. איזה שדרנים וכתבים מעולים יש בקול ישראל, איזו רמה! איזו איכות!

לפני 25 שנה היתה לי אפיזודה קצרה של 3 שנים בקול ישראל, כעורך חדשות. זו היתה תקופה מעניינת ומאוד מלמדת מקצועית, אבל גם קשה מבחינת האווירה והיחס. אז גם עמדתי על הבעייתיות בניהול הגוף הגדול הזה. אין ספק שכבר אז הוא היה זקוק לרפורמה, אבל לא לסגירה.

קרן נויבך צילום: יוסי מימוני

ואז הגיעו הפוליטקאים ובמשך שלוש השנים האחרונות התעללו בגוף החולה רשות השידור ובעיקר בעובדיו החרוצים, המקצוענים, רבים מהם אלמונים עבור הציבור, אבל שעשו את מלאכתם בנאמנות תחת הנהלה שמינו הפוליטיקאים. אלה שמתכוונים מעתה להכתיב ביתר שאת לגוף החדש את סדר היום ולקבוע לכתבים ולמגישים את תוכני השידור (מירי רגב: "מה שווה תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו") - זה לא יכול לקרות במדינה דמוקרטית.