ועדה של סדינים אדומים: מי נגד מי בקרב על מינוי שופטי בית המשפט העליון

הוועדה לבחירת ארבעת השופטים לבית המשפט העליון צפויה להתכנס מחר (ד'), והשאלה המרכזית היא לא מי ייבחר, אלא עד כמה גדול יהיה הפיצוץ וכיצד ינוהל המשבר. אין הסכמה על זהות המועמדים, ובמקום ועדת בחירה יש ארגז מצעים שקטן מלהכיל את כמות הסדינים האדומים שנערמים בו.

בוועדה מיוצגים שלושה סקטורים: לשופטים שלושה נציגים מבית המשפט העליון, מרים נאור, אליקים רובינשטיין וסלים ג'ובראן; לפוליטיקאים ארבעה נציגים: שר האוצר משה כחלון, שרת המשפטים איילת שקד ושני חברי כנסת מהקואליציה נורית קורן (הליכוד) ורוברט אילטוב (ישראל ביתנו); וללשכת עורכי הדין שני נציגים: עורכי הדין אילנה סאקר וחאלד חוסני זועבי. בשלב זה כל סקטור בוועדה מתנגד למועמדי שני הסקטורים האחרים. להלן מורה נבוכים של המתיחויות בין הצדדים ותרחישים אפשריים.

העליון נגד כולם

הסיפור המעניין בבית המשפט העליון הוא המתח שמסתמן בין הנשיאה וחברת הוועדה מרים נאור ובין הנשיאה הבאה אסתר חיות, שבוחשת במרץ במינויים, לא פעם בניגוד לדעתה של נאור. הסיבה לכך היא שחיות תצטרך לחיות עם הפשרות שנאור מוכנה לקדם. חיות מובילה, במקרה זה על דעתה של נאור, את ההתנגדות הגורפת של העליון ליוסף אלרון, נשיא המחוזי בחיפה. מי שמלבה את ההתנגדות לאלרון היא הנשיאה שקדמה לו בלהה גילאור. גילאור המשיכה להתנהל במחוזי בחיפה בלשכה משלה, עד שלאלרון נמאס והוא הרחיק אותה משם. הנקמה מגיעה בימים אלה, כשגילאור, חיות והשופטת ענת ברון הן צוות ההערכה במכון להשתלמות שופטים.

למועמד העליון רון סוקול, שופט המחוזי בחיפה, מתנגדת בחריפות לשכת עורכי הדין, ולמועמדת העליון רות רונן, שופטת בית המשפט הכלכלי בתל אביב, מתנגדים שקד, קורן ואילטוב, משום שבעלה תורם לקרן החדשה. ויש גם מחלוקות פנימיות: נאור למשל תומכת בשופטת נאוה בן־אור, שמהווה סדין אדום בוהק במיוחד לעמיתה בוועדה אליקים רובינשטיין. בן אור כיהנה כמנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה בימים שהפרקליטה היתה עדנה ארבל, והשתיים עשו חיים קשים לרובינשטיין שהיה אז היועמ"ש.

השלכה בעד אלרון וכבוב

שני המועמדים היחידים שבינתיים גייסו את התמיכה המרבית אך הלא מספיקה, שישה חברי ועדה (צריך תמיכה של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה), הם מועמדי הלשכה: יוסף אלרון וחאלד כבוב. לא במקרה מדובר בשופטים שמשולבים היטב בפעילות הלשכה. אלרון הוא יו"ר ועדת הבחינות של הלשכה, שמגשימה את האג'נדה והחזון של ראש הלשכה לצמצם את הכמויות האדירות של המצטרפים מדי שנה לשורות המקצוע. שינוי מתכונת הבחינות ואחוז הכישלונות הפנטסטי במחזור האחרון מעידים על הצלחת המהלך. לאלרון ולכבוב מתנגדים נציגי העליון בוועדה. ההתנגדות אינה שווה בעוצמתה. אלרון הוא הסדין האדום הבוהק ביותר בארגז המצעים. ההתנגדות לכבוב היא בעיקר תוצאה של העדפת השופט ג'ורג' קרא לכס המועמד הערבי. חבר הוועדה הנוצרי ג'ובראן מעדיף את קרא הנוצרי, והטיעון הוא – קודם קרא ואחר כך כבוב.

השרים בעד שמרן ולאומי

במועמדי הלשכה תומכים הפוליטיקאים. שקד תומכת בכבוב בין היתר כדי לזקוף לזכותה, ובצדק, את מינוי השופט המוסלמי הראשון בבית המשפט העליון. באלרון תומך כחלון, וכאן דילמת השופטים קשה שבעתיים. מילא להתנגד לאלרון, אבל ההתנגדות לכחלון מסוכנת עבורם כי הוא הגורם הקואליציוני היחיד שהתחייב להגן על מערכת המשפט.

החזון של כחלון מתמצה באלרון. כחלון הוא חיפאי ורואה את עצמו נאבק על אלרון כמזרחי ונציג מעמד הפועלים. שניהם מהעיר התחתית ולא מדניה, שהיא הרחביה של חיפה. "אני רוצה לראות שלא ימנו את אלרון", סינן השר למקורביו ולחיפאים שמחזקים את ידיו. אם כחלון יתאכזב מטרפוד אלרון, והוא בטוח יתאכזב, הוא עלול להפקיר את המערכת ליריב לוין ולאחרים, שרק מחכים להזדמנות להוציא לפועל את הכרזת המלחמה שלהם על בית המשפט העליון.

לשרת המשפטים העדפה ברורה למינוי שופטים שמרנים, לאומיים, ולא במקרה כל מועמדיה הם חובשי כיפה: השופטים דוד מינץ ואשר קולה, הכנ"ר פרופ' דוד האן והפרופסורים שחר ליפשיץ, גדעון ספיר ואביעד הכהן. מרשימה זו ניתן לצמצם. הכהן הוא הפרשן המשפטי של 'ישראל היום' ולכן שקד תדלג עליו. האן וספיר הם סדינים אדומים במיוחד עבור העליון, כך שבתמונה נותרו מינץ, קולה ואולי ליפשיץ. שרת המשפטים רואה בעיני רוחה שופטים במודל של נעם סולברג, היחיד בהרכב החמישה בבג"ץ שתמך במתווה הגז אל מול הארבעה שהפילו אותו. מינץ חולק הרבה מהמשותף עם סולברג. שניהם חברים קרובים שכיהנו במחוזי ירושלים, שניהם גרים בהתנחלות. אין ספק שאם זה היה תלוי בסולברג, מינץ היה נבחר.

מימין: סוקול, המועמד של השופטים. כבוב, המועמד של שרת המשפטים. אלרון, המועמד של לשכת עורכי הדין צילום: אוראל כהן, אתר בתי המשפט

ניפגש בישיבה הבאה

התסריט הסביר הוא שכלום לא יקרה. הם ייפגשו, יבלסו בורקסים ישתו קפה ויקבעו להיפגש שוב בישיבה הבאה שכבר נקבעה ל־21 במרץ. ועד אז כמה תרחישים אפשריים.

ראשית, יש אפשרות שגם בישיבה הבאה לא יקרה כלום. ההידברות תימשך ומוצא לא יימצא. תרחיש שני הוא ששרת המשפטים תעביר חוק שמבטל את זכות הווטו של השופטים, ותעמיד את הרוב הדרוש על רוב רגיל, כלומר חמישה חברי ועדה. אז יהיה קל יותר ללשכה ולפוליטיקאים להעביר את מועמדיהם.

תרחיש שלישי הוא המתווה הבא: כל סקטור בוועדה יקבל זכות למינוי שופט אחד, והמינוי הרביעי יהיה של מועמד ערבי. במקרה זה אלרון ייבחר כמועמד של הלשכה, ולשביעות רצונו של כחלון. מינץ או קולה ואולי ליפשיץ ייבחרו מתוך מועמדי שקד. אבל יש עז: המתווה הזה מוביל לכך שמועמד השופטים חייב להיות אישה, כי חובה למנות אישה. אלא ששופטי העליון תומכים ברון סוקול, ואילו רות רונן ונאווה בן אור מעוררות התנגדות, וכך גם מיכל אגמון־גונן. אפשרות סבירה היא יעל וילנר מחיפה, שיש לה תומך נלהב בעליון, השופט יצחק עמית. על פי תרחיש "כלכליסט", לעליון ימונו אלרון, מינץ, וילנר וכבוב.

בתרחיש אפשרי נוסף, ימונה ג'ורג' קרא, מועמד בית המשפט העליון, לכיסא הערבי - עובדה שתקל על שופטי העליון לעכל ולקבל את החבילה המוצעת.

נשיאת העליון מרים נאור. נהנים מרוב חוסם צילום: יאיר שגיא

פגיעה מתמשכת במעמד בית המשפט העליון

בית המשפט העליון חושש מירידה של קומה בהנמכת מעמדו וכוחו בוועדה. בקומה העליונה, עד וכולל כהונת אהרן ברק כנשיא, כמעט כל המינויים לעליון היו גם המועמדים שלו. בתקופת ברק מונו 12 שופטים, ורק אחד נבחר בניגוד לדעת ברק והשופטים (אדמונד לוי שנכפה על ידי השר מאיר שטרית). בתקופת ביניש הצליח שר המשפטים דניאל פרידמן להגדיל את מועמדי הפוליטיקאים שנכפו על העליונים, והמועמדים חולקו שווה בשווה בערך בין הצדדים. עתה חשים השופטים שהם נדרשים לרדת עוד קומה ולקבל לשורותיהם את מועמדי הפוליטיקאים ולשכת עורכי הדין, והם יסתפקו במקרה הטוב במועמד אחד, שזה 25%.

מנגנון הפשרה נוצר בעיקר בגלל "חוק סער", שקבע כי בחירה לעליון מחייבת שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה. בהתחלה השופטים התנגדו כי זה הפחית את השפעתם ב־50%, אך כיום הם בעד הרוב החוסם כדי להישאר ב־50%.

בעבר כשנדרש רוב רגיל, השופטים שלטו בוועדה כיוון שתמיד יכלו להגיע לרוב של חמישה, מאחר שנציג לשכה אחד לפחות ונציג האופוזיציה הצביע אתם. הם שלטו במנגנון המינויים הזמניים, וגם שר המשפטים תמך בהם בדרך כלל. היום מאזן הכוחות שונה. הלשכה בברית עם הפוליטיקאים, ושרת המשפטים היא לעומתית לעליון ומחויבת לאג'נדה שלה לשנותו לכיוון שמרני־לאומי יותר. לכן הנכס היחיד שנותר לשופטים הוא זכות הווטו, שמתקיימת בהצבעתם כגוף אחד.