על הכוונת של שקד: הרחבת המינויים לעליון

בעוד פחות מחודש, ב־22 בפברואר, תתכנס הוועדה לבחירת שופטים, ובשלב זה אין עדיין הסכמות באשר לזהות המינויים הצפויים לבית המשפט העליון. על הפרק ארבעה מינויים להחלפת הפורשים מרים נאור, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן וצבי זילברטל. הבעיה היא שארבעה בלבד לא מספיקים כדי להשביע את התיאבון של חברי הוועדה לבחירת שופטים — שרת המשפטים איילת שקד, לשכת עורכי הדין, שופטי בית המשפט העליון ושר האוצר משה כחלון — שלכל אחד מהם מועמדים מועדפים משלו.

 הבעיה היא שמועמדי צד אחד אינם מקובלים על הצד השני או השלישי ולהפך. אחד הפתרונות לכך עשוי להיות הגדלת מספר המינויים. במקום ארבעה למנות חמישה, כשהחמישי יהיה במקום השופט אורי שהם, שצפוי לפרוש בשנה הבאה. ואפשר גם מינוי שישי, שיהיה תקן נוסף לעליון, שעליו הסכימו השרים שקד וכחלון, המוסמכים להקצות את התקן הזה. 

השופטים חאלד כבוב ורות רונן, פרופ' גדעון ספיר צילומים: אוראל כהן, שאול גולם, עמית שעל

פרישתו המוקדמת של זילברטל הרימה להנחתה את רעיון התקן הנוסף. זילברטל החליט לפרוש לאחר שנקעה נפשו מהעומס. אם כך, למה לא להגדיל את מספר שופטי העליון מ־15 ל־16? השופטים מתנגדים להגדלת העליון מחשש שיאבד מייחודו, מאחדותו, ואולי גם מאיכותו. אסור שיהפוך מבית משפט לבית שופטים, כטענת הנשיא לשעבר אהרן ברק, שהוביל בזמנו את ההתנגדות למהלך הזה. אבל אל מול הטיעון הזה ניצבים זמני ההמתנה הארוכים. שנה וחצי לקביעת מועד לערעור אזרחי. נכון שיש דרכים אחרות ונכונות יותר להתמודד עם העומס, אבל כרגע מנסים כחלון ושקד לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: גם להקל את עומס העבודה, וגם לתת מענה לריבוי המועמדים שמתחרים על הכיסאות המתפנים.

מה שתוקע את ההסכמות הוא הצלחת לשכת עורכי הדין לגבש רוב של שישה מתשעת חברי הוועדה, כלומר כולם חוץ משלושת נציגי העליון, סביב שני מועמדיה: שופט המחלקה הכלכלית בתל אביב חאלד כבוב ונשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון. אלה בדיוק השניים ששופטי העליון מתנגדים להם במרץ. אל מול אלרון תומכים השופטים במועמד חיפאי אחר, שופט המחוזי בחיפה רון סוקול, חתנו של שופט בית המשפט העליון בדימוס תאודור אור. בנוסף לכך אלרון גורר עמו יריבות מרה עם הנשיאה שקדמה לו בלהה גילאור, החולקת עם הנשיאה הבאה אסתר חיות איבה לאלרון.

מאחורי הקלעים מנומקת ההתנגדות לאלרון בטענה שהוא לא "קורץ מהחומר המתאים", טענה מתנשאת שמשמעה היא שהוא לא משפטן טוב דיו. על כך חולקים תומכיו. בלשכה מצביעים על התמיכה הגורפת באלרון מצד בכירי הפרקליטות בצפון. לאלרון תומך נלהב נוסף, השר כחלון. לכחלון הוצעה האפשרות שאלרון ייבחר בשנה הבאה במקום אורי שהם — כמזרחי שמחליף מזרחי. כחלון לא מוכן להמתין. כפוליטיקאי הוא לא סומך על הבטחות ארוכות טווח. מבחינתו, אלרון כאן ועכשיו. והעליונים בדילמה. ההתנגדות לאלרון חזקה, אבל האם היא שווה את הסכסוך עם כחלון, המגן היחיד כמעט על מערכת המשפט בכלל והעליון בפרט בקואליציית נתניהו?

לכבוב העליונים מתנגדים פחות, אבל הם מעדיפים על פניו את ג'ורג' קרא. כבוב הוא מוסלמי, והשרה שקד מבקשת לרשום את תקדים מינוי המוסלמי הראשון לעליון על שמה. חבר הוועדה השופט סלים ג'ובראן הנוצרי תומך בקרא הנוצרי. מבחינת העליונים, ייבחר קרא עכשיו, וכבוב אחריו.

את מי רוצה השרה? זה לא סוד שמשאת נפשה של שקד היא "תואמי סולברג", כלומר משפטנים שמרנים, לאומיים, רצוי חובשי כיפה. ברשימת המועמדים יש לא מעט כאלה: דוד מינץ מהמחוזי ירושלים, אשר קולה מהמחוזי נצרת, הכנ"ר פרופ' דוד האן, הפרופסורים גדעון ספיר ואביעד הכהן. מהרשימה הזו ייצא ככל הנראה המועמד או המועמדים של שקד.

ואת מי רוצים שופטי העליון? הם עדיין לא סגורים סופית. הם תומכים בסוקול, וכנראה גם בשופטת המחלקה הכלכלית בתל אביב רות רונן. סוקול הוא חיפאי, ומחיפה יש כבר מועמדים חזקים ממנו — אלרון כמובן וגם יעל וילנר, שמשלבת כמה יתרונות: גם אשה, גם דתייה, גם שופטת מוערכת וגם נתמכת בידי שופט העליון יצחק עמית. לרונן בעיה דומה. היא אמנם אשה ושופטת מוערכת, אבל אם כבוב יתמנה, לא סביר ששניים משלושת שופטי המחלקה הכלכלית יעזבו לעליון.

הבעיה כרגע שאין הסכמה — לא על השמות, ובינתיים גם לא על המספר. הסכמה על הגדלת המספר תקדם את ההסכמה על השמות. לשופטי העליון יש, לפחות כרגע, את נשק יום הדין — בכוחם לטרפד כל מינוי בגלל הווטו המספרי. שלושת נציגיהם בוועדה הם רוב חוסם, מפני שלמינוי לעליון נדרשים שבעה קולות מתוך תשעת חברי הוועדה. אולם הכוח הזה עלול גם לפועל לרעתם. ככל שיטרפדו, תשותק הוועדה ולא ייבחרו שופטים. ומי שיסבול מכך יהיה בית המשפט שיפעל בתת־תקן משמעותי.

ואם נחזור לשמות, לשופטי העליון בעיה נוספת, בגלל שמולם התגבשה קואליציה של הלשכה והפוליטיקאים. הקושי כאן הוא שצריך לתעדף ולבחור למי מתנגדים כי אי אפשר לפסול כל מועמד שאינו משלהם. אי אפשר להתנגד גם לאלרון, גם לכבוב, גם לפרופ' גדעון ספיר.

נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש על מינויים פוליטיים: "אסור ששופט יישאר חייב לפוליטיקאי"

"המגמה למנות 'שופט משלנו' סותרת את עקרון שלטון החוק", אמרה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש במפגש כתבים שארגן המכון הישראלי לדמוקרטיה ביום חמישי שעבר. "תפיסה זו סותרת את עקרון עצמאות המערכת. השופטים כוחם בעצמאותם, אין זה תפקידם לקדם את מדיניות הממשלה. אסור ששופט יהיה חייב לפוליטיקאי את בחירתו. מניסיוני, הפוליטיקאים בוועדה בוחרים מועמד בעל זיקה פוליטית. הבחירה צריכה להיות מקצועית, ולשופטים יש הכלים הטובים ביותר להעריך את המקצועיות".

אם כך, מה תפקיד הפוליטיקאים בוועדה? פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון: "לתת לגיטימציה לבחירה, להליך, למסגרת שבה שלוש הרשויות מיוצגות ובוחרות את השופטים. זו תרבות פוליטית ראויה במצב שבו לממנה אין יכולת אמיתית להעריך את המתמנה, כי לפוליטיקאים אין היכולת לעשות אנליזה לפסקי הדין של המועמדים". ביניש היתה פחות קיצונית בנקודה זו: "צריך לתת משקל לעמדת הפוליטיקאים".

קרמניצר הצביע על בעיה נוספת: "המעורבות של הפוליטיקאים הורסת את העצמאות של בתי המשפט המחוזיים. אם אתה יודע שהפוליטיקאים ממנים את מי שקרוב לדעתם, זה יוצר תמריץ לשופטים להתחנף אליהם". לכך ביניש הסכימה: "אסור להגיע למצב שבו שופטים ירצו לשאת חן בעיני פוליטיקאים".

השניים גם התייחסו להצעה החדשה שלפיה היועץ המשפטי במשרד ממשלתי יתמנה על ידי השר כשמשרת אמון. ביניש: "לכל דעה אפשר למצוא סימוכין. השר לוחץ כי יש לו עורך דין חיצוני ששכנע אותו שאפשר לפעול בניגוד ליועץ המשפטי של המשרד. אצלנו הכלל הוא שהיועץ המשפטי מבטא את עקרון החוקיות כלפי הממשלה. מבחינה מקצועית, היועץ של המשרד כפוף ליועמ"ש ולא לשר. מה שהשר רוצה אינו קנה מידה למשפטן".

קרמניצר הוסיף: "תמיד תמצא מכשירי שרצים. תפקידו של היועץ המשפטי של המשרד הוא לשים גבול. ברוב המכריע של המקרים החלטות השרים הן כשרות וניתנות לביצוע, אבל למקרים המעטים שבהם תיתכן התנגשות, צריך יועץ משפטי בעל עמוד שדרה שיידע להתנגד".