שמים ללא כוכבים, ים ללא ספינות: לכתו של ויגודמן מבשרת על סופו של עידן

ארז ויגודמן הולך הביתה ומפנה את הזרקור לשני תהליכים שעובר המשק הישראלי בשנים האחרונות.

1. סוף עידן המנהלים ה"כוכבים"

הם חיוורים יותר, אפילו אפורים. הם לא הגיעו לחברות על תקן שר החוץ או סמנכ"ל שיווק משודרג ולא מצפים מהם לעשות קסמים. הם בדרך כלל צמחו מתוך החברה שהם מנהלים היום, או לפחות באותו סקטור; הפנים שלהם לא מוכרות בכל בית בישראל ותמונותיהם לא מככבות במדורים הכלכליים בתדירות גבוהה כבעבר. זה דור המנהלים החדש של ישראל: בקווים גסים אפשר לכנות אותו דור המנהלים של אחרי המחאה החברתית, ולא אחת המנהלים שנמנים על התיאור הזה גם עושים עבודה לא רעה בכלל.

זה לא הדור שאליו משתייך ארז ויגודמן. ויגודמן, שפוטר שלשום בלילה מטבע, הוא אחד הסממנים האחרונים לקבוצה אחרת שליוותה אותנו ב־15 השנים האחרונות, קבוצת המנהלים ה"כוכבים". אנשים שהמקצוע שלהם הוא ניהול, שיכולים יום אחד לנהל חברה תעשייתית ולמחרת לקפוץ לניהול חברה פיננסית, כי מה שהם יודעים לעשות, או ליתר דיוק מה שחושבים שהם יודעים לעשות, זה לנהל.

בעלי שליטה ודירקטוריונים נלחמו עליהם, שילמו להם שכר מופרז, התהדרו שהצליחו "לגנוב" אותם, הסתתרו מאחורי ההילה שלהם וקיוו שההילה הזו תסייע לבצע מהלכים גדולים או תלבין מהלכים קטנים ומפוקפקים - העידן הזה נגמר.

חילופי הדורות בהנהלת חברות ישראליות מובילות לא קרו אתמול או שלשום, הם כבר המציאות בשטח, אך הליכתו של ויגודמן היא ההזדמנות להרים מעל השינוי הזה את המסך. זה שינוי שהזניק לעמדות מפתח מנהלים כמו ניר שטרן בסלקום ואיציק אברכהן בשופרסל, מנהלים שרחוקים שנות אור מהתדמית של קודמיהם עמוס שפירא ואפי רוזנהויז.

המנהלים החדשים גדלו בחברה שאותה הם מנהלים, הם מכירים על בוריו את התחום שבו הם פועלים והם הולכים עקב בצד אגודל בתנאי שוק ורגלוציה לא קלים בכלל. הם לא מאוד מיוחצנים, הם מתוגמלים יפה אבל פחות, ובמבחן התוצאה הם לא פחות טובים מקודמיהם אפילו בפסיק, ואולי אף טובים יותר. זה תהליך לא רע בכלל, אז בואו נשאיר לשמיים את הכוכבים.

ויגודמן. מנהל מנבחרת ה"כוכבים" צילום: אוראל כהן

2. ספינות הדגל מפליגות מישראל

טבע, מניית העם, ספינת הדגל של התעשייה הישראלית, היא כבר הרבה פחות ישראלית. זו לא רק הרכישה של חברות זרות ששוחקת את שיעורם של העובדים הישראלים — טבע עוברת בשנים האחרונות תהליך ארוך של הוצאת פעילויות ייצור מישראל. רוב הפעילות שלה מוכוונת לשוק האמריקאי, ואלמלא קיבע המייסד והמנכ"ל המיתולוגי אלי הורביץ את היותה חברה ישראלית באמצעות כמה סממנים חיצוניים כמו רוב ישראלי בדירקטוריון — טבע כבר מזמן לא היתה נחשבת חברה ישראלית. אנחנו נורא רוצים להרגיש שהיא שלנו, אבל צריך להפנים שהיא כבר לא ממש. טבע עדיין מפרנסת אלפי משקי בית בישראל, אבל הזיקה הישראלית שלה הולכת ופוחתת והיא לא היחידה.

בשנים האחרונות מאבדת התעשייה הישראלית את ספינות הדגל שלה. ידיים סיניות שולטות בתנובה ובמכתשים אגן; אסם עברה לבעלות מלאה של נסטלה ואפילו נמחקה מהבורסה בישראל; כיל אמנם נשענת על ים המלח אבל מפתחת עוד ועוד פעילויות מעבר לים; ואפילו נטפים כבר לא בשליטת הקיבוצים. התהליך הזה מלווה, לעתים, גם בכך שהחברות מפסיקות לדווח על תוצאותיהן הכספיות בישראל, וכך למרות שהן החברות הכי ישראליות שיש — אי אפשר לדעת עליהן דבר.

אבל לא מדובר בחוסר שקיפות או בשינויי בעלות בלבד. ספינות הדגל של התעשייה, ואפילו מפעלים בינוניים ופחות מוכרים, מתרחבים אבל לא כאן. אולי כי יקר לייצר בישראל, אולי כי הרגולציה מכבידה, ואולי אף אחד בכלל לא אשם ומדובר בכלל בתהליך טבעי של חברות שרוצות לצמוח וצריכות לעשות את זה ליד השווקים הרלוונטיים. אולי אנחנו אפילו מעודדים את המהלך הזה כי לא נראה לממשלה נכון לחלק לחברות האלה הטבות מס.

כל התשובות יכולות להיות נכונות, כל עוד לא טומנים את הראש בחול, מכירים בתופעה ובהשלכות שלה, לא בונים משק על בסיס צריכה פרטית בלבד, ושואלים את עצמנו איפה ישראל רוצה להיות בעוד 10 שנים ואז גם צועדים לשם. גם החלטה שישראל צריכה להתמקד בתעשיות חדשניות בלבד היא החלטה לגיטימית, כל עוד היא מתקבלת במודע. אם הממשלה תמשיך להיגרר אחרי המציאות במקום לכוון אותה למקום הרצוי, נגלה עדו ועוד "תוצרת ישראל" שעברה לסין ולסן פרנסיסקו.