הוספת שופטים לעליון: פוליטיקה קטנה, שינוי גדול

1. שני אקדחים על השולחן

שרת המשפטים שלפה עוד רעיון להחלשת העליון

לאחר האיום לבטל את הצורך ברוב מיוחס בבחירת שופטים לבית המשפט העליון, הניחה שרת המשפטים איילת שקד "אקדח" נוסף על שולחן ההידברות עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. בשיחה עם גלי צה"ל אתמול אמרה שרת המשפטים: "אני לא אתן לבית המשפט העליון לתפקד בחסר. בית המשפט עובד בלחץ שאין לו אח ורע. 15 שופטים עם 10,000 תיקים עובדים מבוקר עד לילה, ולכן אנחנו כולנו נעשה מאמץ גדול מאוד להגיע להסכמות". משמעות הדברים: כוונה להגדיל את מספר שופטי בית המשפט העליון.

הבעיה היא שהיוזמה הזו לא באמת נולדה מהעומס, אלא מהמבוי הסתום והעדר היכולת להגיע להסכמות על זהותם של ארבעת השופטים שייבחרו לבית המשפט העליון ב־2017 במקומם של נאור, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן וצבי זילברטל. מה עוד, שגם על האקדח הראשון, שקד לא ממש הזדכתה בנשקייה. היא רמזה שתחזיר אותו לפעולה באפריל, אם ההידברות וההסכמות על זהות השופטים שימונו לא תתקדם.

מספר שופטי בית המשפט נקבע בהחלטת הכנסת. עם קום המדינה היו חמישה שופטים בלבד כאשר התקן היה שבעה. ב־1953 הועלה המספר ל־9 ובהמשך לעשרה, ל־12 בתחילת 1992 וב־2009 הועלה מספר השופטים ל־15.

הנשיא אז אהרן ברק התנגד להגדלה האחרונה ואף הגיע להסביר את עמדתו בוועדת חוקה חוק ומשפט. אלא שיוזם ההצעה ח"כ ניסן סלומיאנסקי, הצליח לשכנע את שר המשפטים יוסף לפיד להוסיף שופטים כדי להקל על העומס. ברק הכיר בדילמת העומס אך טען שהגדלת העליון תהפוך אותו מבית משפט לבית שופטים: יכולתו ליצור תקדימים מנחים ולהוביל מדיניות משפטית אחידה — תקטן. בית המשפט, הזהיר ברק, יאבד את זהותו ומעמדו כשריבוי השופטים יוביל לריבוי קולות חלשים, במקום קול אחד גדול.

איילת שקד (מימין) ומרים נאור. העומס הוא ספין קבוע לשינוי תמהיל השופטים צילום: אלכס קולומויסקי, יאיר שגיא

נראה ששקד לא תצטער אם אזהרתו של ברק תתממש, והאקטיביזם השיפוטי ייחלש בעוד היא תוכל להתגאות בהקלה על העומס.

2. להגדיל את המיכל

גם ארבעה מושבים צרים מלהכיל את כל האינטרסים

הרעיון החדש עולה בגלל חוסר היכולת להגיע להסכמות. יש יותר מדי מועמדים על ארבעת המקומות המתפנים. שרת המשפטים מבקשת למנות שופטים מהקו הימני־שמרני מסוגם של פרופ' גדעון ספיר ותמר בזק־רפופורט, לשכת עורכי הדין מתעקשת על חאלד כבוב ויוסף אלרון ושופטי העליון רוצים את רון סוקול, ג'ורג' קרא ורות רונן. כל צד מתנגד למועמדי הצד האחר והיכולת להתפשר נחלשת. אפילו ארבעה מושבים צרים מלהכיל את כל המועמדים, האינטרסים, ההתנגדויות — אז למה לא להגדיל את המיכל?

וכרגיל, קיימת בעיית הייצוגיות שמסרבת להרפות מחיינו. לפעמים בצדק. השנה מונו לראשונה שתי שופטות ממוצא אתיופי: אדנקו סבחת חיימוביץ' לבית המשפט השלום ואסתר טפטה גרדי לבית המשפט לתעבורה. אתמול קרא ח"כ איוב קרא למינוי שופט דרוזי ראשון לבית המשפט העליון.

תמיכתה של שקד בכבוב מתבססת על רצונה למנות לראשונה שופט מוסלמי לבית המשפט העליון. השופט הערבי הראשון, סלים ג'ובראן שמונה ב־2004, הוא נוצרי וכמוהו המועמד הנוכחי ג'ורג' קרא, שנתמך בידי שופטי העליון. בנוסף למועמד ערבי יש למנות אישה או שתיים, ואולי גם להוסיף מזרחי. בין המועמדים שבע נשים ושניים ממוצא מזרחי — השופט יוסף אלרון ופרופ’ יפעת ביטון. לאחר פרישת נאור יישארו בעליון שלוש נשים: אסתר חיות, דפנה ברק־ארז וענת ברון.

בהזדמנות זו כדאי להזכיר את חלוצי מגזרים אלה: השופט העליון המזרחי הראשון, אליהו מני, מונה ב־1962; השופטת הראשונה, מרים בן־פורת, מונתה ב־1977. כלומר ב־14 השנים הראשונות כיהנו בעליון רק גברים אשכנזים, ועד 1977 גברים בלבד. מסתבר ש־1977 היא לא רק שנת המהפך הפוליטי.

3. לא לשכוח את הראויים ביותר

כשעסוקים בפוליטיקות, שוכחים לבדוק את היכולת השיפוטית

ובכל הקלחת הזו, אסור לשכוח שמדובר בבית המשפט העליון ושצריך לבחור אליו את הראויים ביותר: משפטנים מהמעלה הראשונה, בעלי מזג מתאים, מאוזנים, בעלי ראיית עולם רחבה, שהתמחו במספר תחומים, מנוסים ובעיקר בעלי עמוד שדרה. למרבה הצער, אין בנמצא רבים כאלה.

חצי נחמה היא שגם במינויים הקודמים לא בהכרח התעקשו על תכונות אלה. שיטת הבחירה עברה מ"חבר מביא חבר" לפשרות בין שרי המשפטים לנשיאי העליון. שני המודלים דילגו לעתים על מועמדים ראויים והעדיפו מועמדים שהתאימו לאג'נדות: האקטיביסטים שממשיכים ומתחזקים את מורשת ברק־ביניש, או השמרנים שדוגלים במינימליזם בכל הקשור להתערבות בהחלטות ממשלה וחקיקה, לפי דרישת השרים דניאל פרידמן ושקד. ועם זאת, חשוב להדגיש: סבבי המינויים שנולדו מהפשרות בין פרידמן לביניש הוכיחו שמינויי השר לא נפלו באיכותם המקצועית ממינויי הנשיאה.

האם בין המועמדים יש משפטנים שמתקרבים למודל האידיאלי שהוצג לעיל? יש כמה, אבל השאלה היא הם בכלל משויכים לאחד המחנות.

4. רעיונות לגיטימיים, העיתוי לא

אי אפשר לעשות רפורמה כללית כדי לפתור בעיה מקומית

העומס על בית המשפט העליון נובע מתפקידו כערכאת ערעור על פסקי בתי המשפט המחוזיים. בארצות הברית ואנגליה בתי המשפט העליונים מטפלים בכ־100 תיקים בשנה, ומתרכזים בבעיות חדשניות בלבד, בהכרעות הרגישות שמצויות במחלוקת. ולא, כמו אצלנו, כשהחלק הגדול מתוך 10,000 התיקים שאיתם מתמודד העליון אינם מעלים כל בעיה משפטית מיוחדת.

אז את העומס אפשר לפתור גם בדרכים אחרות: הגדלת ערכאת השלום והפיכת המחוזי לערכאת הערעור המרכזית, המשך הורדת סמכויות מהעליון למחוזיים, והקמת ערכאת ערעור נוספת בין המחוזי לעליון.

הרעיון להגדיל את מספר השופטים בעליון, כמו הרעיון לבטל את הרוב המיוחס בבחירתם, יכול היה להיות לגיטימי במסגרת מחשבה כוללת על רפורמה במבנה בתי המשפט כך שיתאימו יותר לצרכים, רפורמה שתתייחס גם למעמדו של בית המשפט העליון ולשיטת בחירת השופטים. אלא שאת הדיון בבעיית העומס צריך לקיים בנפרד מהדיון הנוכחי. הרעיונות האלה בעייתיים ואינם לגיטימיים כשהם נשלפים כדי לאיים בפתרון סכסוך ולא בפתרון בעיה.