הפרקליטות נגד נוחי דנקנר. הסיכוי: נמוך

ערעור המדינה על עונשו של נוחי דנקנר, שנתיים מאסר בפועל, מעוגן בשלושה נימוקים מרכזיים: כרסום ההרתעה בעבירות שוק ההון, ההקלה לעומת מורשעי פרשות מליסרון ומנופים ומשקל היתר שניתן למעשי הנדיבות של דנקנר.

האם ההבדל בין שנתיים לשלוש שאותן ביקשה המדינה הוא דרמטי מבחינת הרתעת מריצי מניות לעתיד? האם בית המשפט העליון יתערב? נדמה שהתשובה לשתי השאלות נוטה להיות שלילית. הפרקליטות חוזרת על הטיעון לפיו בית המשפט נוטה שלא להחמיר במקום שבו אין לפניו קורבן ספציפי והנזק מתפזר על כלל הציבור. גם טיעון זה לא עומד במבחן המציאות, לנוכח מגמת ההחמרה של השנים האחרונות, שבה עברייני צווארון לבן נשלחים למאסרים בפועל בעבירות הגבלים עסקיים, שימוש במידע פנים וכמובן הרצת מניות. בעבירות שוחד הרקיעו עונשי המאסר לשבע שנים — ראו מקרה אורי שטרית בהולילנד.

באשר להשוואה למליסרון ולמנופים: במנופים הפחית העליון את עונשי המאסר שגזר המחוזי למרות שההרשעה שם הייתה גם בקבלת דבר במרמה, שלא קיימת במקרה דנקנר. ככלל, קשה להשוות בין פרשות שונות ומידת הגנאי המוסרי שבהתנהגות הנאשמים הוא פרמטר מרכזי בענישה - והוא נמדד לפי המניע, ההיקף הכספי של העבירה ומשך הזמן שבו התרחשה. דנקנר ניצב על השלבים הנמוכים בסולם הגנאי המוסרי. השופט חאלד כבוב קבע שלדנקנר לא היה מניע לעקוץ את שוק ההון, אלא להציל את מפעל חייו. מתוך שלושת ימי ההרצה נקבע שהיה מודע לשניים בלבד ולכן גם קיימת מחלוקת על ההיקף הכספי שמיוחס לדנקנר. לרעת דנקנר עומד מעמדה המרכזי של איי.די.בי במשק הישראלי. ואולם, מה שבעיקר מפריע לפרקליטות הוא שלמרות עובדה זו לא נשבר השיא שנקבע אצל ג'קי בן זקן — 26 חודשי מאסר. לשיטת הפרקליטות, הרתעה אמיתית תתקיים רק כשגרף הענישה יעלה ממקרה למקרה.

נוחי דנקנר צילום: אוראל כהן

ולבסוף, הרמיזה של הפרקליטות כאילו מעשי הנדיבות והסולידריות החברתית של בעלי הון אינם אלא תעודות ביטוח ליום סגריר וחלק ממערך יחסי ציבור של קונצרנים והעומדים בראשם. הם מניבים תמורה בהאדרת שמם ואולי גם קידום ענייניהם אצל ראשי ערים, פוליטיקאים ורגולטורים, ואפשר "לגייס" סולידריות ותרומות אלה לעדויות אופי מרגשות לאחר הרשעה פלילית.

הפרקליטות טוענת כי מתן משקל יתר לתרומה חברתית זו נותנת יתרון לבעלי ההון על פני מורשעים מן השורה שידם אינה משגת לתרום ו"לרכוש" את ההקלה בעונש. לטיעון הזה סכנה חברתית. הוא שולל א־פריורית כל תרומה חברתית של קונצרנים ובעלי הון, מקטלג אותם כמעשה ציני ומניפולטיבי ושולל את כנותם וכוונתם. וזה, כפי שהתרשם השופט כבוב, לא נכון במקרה של שדנקנר ולא של איתי שטרום. לנוכח ניתוח מניעיהם, השופט לא התרשם בכך שמדובר בעבריינים שהכינו תעודת ביטוח ליום סגריר.