בנק בחצי חינם

למנכ"לית דיסקונט לילך אשר־טופילסקי היתה הודעה חשובה למשקיעים אתמול. בדבריה, על הכוונה לצאת לגיוס מניות, היא למעשה העבירה את המסר הבא: "חברים, אתם צודקים. הבנק שאני מנהלת שווה הרבה פחות ממה שנדמה. פחות ממה שמוצג בספרים. אפילו הרבה פחות. השווי הנמוך לא זמני, זה לא בגלל סנטימנט כזה או אחר בשוק, או במגזר, זה פשוט המצב". הציבור אכן הפנים את המסר, והמניה איבדה כ־4% במסחר בת"א אתמול.

הרצון להתחמש בהון מוגדל עבור דיסקונט ברור בתקופה זו, כשהבנקים נאלצים לעמוד בדרישות הגדלת ההון שמציב להם בנק ישראל ומעוניינים להגדיל את תיקי האשראי שלהם. עם זאת, עבור הציבור המשקיעים המסר בעייתי. ככלל, הבנקים לא ממהרים לגייס הון בדרך של הנפקת מניות, וזאת משתי סיבות. הראשונה, לשלושה מתוך חמשת הבנקים הגדולים בישראל יש עדיין גרעיני שליטה וגיוס בדרך של הנפקת מניות ידלל את בעל השליטה. והסיבה השנייה היא השווי שלפיו נסחרים הבנקים בבורסה, שהוא נמוך מההון העצמי שלהם.

עבור המשקיעים, כדאיות השקעה במניית הבנק נקבעת באמצעות בדיקה של מכפיל ההון, המבטא את היחס בין שווי השוק של החברה בבורסה לבין ההון העצמי שלה. כאשר מכפיל זה נמוך מ־1, המשמעות היא שהמשקיעים חושבים שבעת פירוק, הם לא יקבלו אפילו את ההון העצמי (שהוא ההפרש בין כל הנכסים לבין ההתחייבויות של הבנק). בנוסף, כשחברה נסחרת במכפיל הון שנמוך מ־1, הדבר עשוי להצביע על חוסר אמון במספרים המוצגים במאזן, כלומר, במילים אחרות שהמאזן מנופח, או על חוסר אמון בהנהלת הבנק שתשמור על האינטרסים של המשקיעים.

גיוס ההון של בנק דיסקונט יעשה על סמך מחירי המניה בבורסה. אין ברירה, אחרת המשקיעים המשתתפים בהנפקה יעדיפו לרכוש מניות דיסקונט בשוק החופשי בבורסה, ולא לקחת חלק בהנפקה. מחיר מניית דיסקונט בבורסה מגלם לבנק שווי שוק של 7.2 מיליארד שקל בלבד. שווי ההון עצמי של דיסקונט, לפי מאזני הרבעון השני של 2016, הוא 13.7 מיליארד שקל. מכפיל הון עומד על 0.52.

כלומר, הנהלת דיסקונט רוצה להכניס משקיעים חדשים, ובמקביל לדלל את חלקם היחסי של המשקיעים הקיימים, במחיר הנמוך בכ־48% (כמעט בחצי חינם) לעומת ההון העצמי של הבנק. ההסכמה של הנהלת דיסקונט להכניס משקיעים במחיר הנמוך באופן משמעותי מההון מעלה שאלות מטרידות: האם אין משמעות להון העצמי החשבונאי של הבנק? האם ציבור המשקיעים טועה בעקביות בהערכתו את שווי הבנק? למה ציבור המשקיעים לא מעניק למניית דיסקונט לפחות את שווי ההון העצמי? ושאלת השאלות — מדוע דילול משקיעים בזול, שלא נעשה כאשר יש לבנק גרעין שליטה, הופך לגיטימי כשבעלי המניות הם הציבור? (אגב, דילול דומה בהיקף קטן יותר נעשה לאחרונה על ידי בנק לאומי, שגם הוא בנק ללא גרעין שליטה, ולאחר הגיוס של דיסקונט, ההערכה היא שלאומי יבחר בדרך דומה להגדיל את ההון).

לפני שאנו ממליצים לרוץ לקנות את מניית דיסקונט "הזולה" (אנחנו ממש לא ממליצים), כדאי לבדוק את ההיסטוריה של הבנק. למעשה רוב חייו כבנק ציבורי דיסקונט נסחר עמוק מתחת להון העצמי שלו. מלבד תקופה קצרה ב־2006 ועוד מספר חודשים ב־2007. במשך שנים היחס בין שווי השוק להון העצמי היה שבר קטן מאחד. לפעמים

הפער היה משמעותי אף יותר, והגיע למכפיל הון של 0.4 בלבד.

מה שניתן ללמוד מפער קבוע זה שכשמדובר בדיסקונט, מה שהיה הוא אשר יהיה. מנכ"לית אחרי מנכ"ל אחרי מנכ"ל לא הצליחו להעלות את הבנק על דרך המלך. כעת בעצם, מבקשת אשר־טופילסקי מציבור המשקיעים אמון. היא לכאורה אומרת להם תנו לי עכשיו לדלל אתכם, בחצי חינם, והכסף ישמש לצמיחה בעתיד, כך שזה ישתלם לכם. אבל בדיסקונט, מה שהיה הוא שיהיה. הדבר היחיד שהשתנה הוא שפעם היה בעלים שהחזיק גרעין שליטה, ולא הסכים שידללו אותו בזול, וכעת כשהבנק נמצא בשלטון מנהלים – הציבור הוא זה שמשלם את המחיר.

יו"ר דיסקונט, יוסי בכר, והמנכ"לית לילך אשר טופילסקי צילום: אוראל כהן